מהרהוריה של לובשת חצאית

מתוך מילון אבן שושן:

אטימות: 1. אי-חדירות, תכונת הדבר האטום. 2. טמטום, נוקשות.

לפני כחודשיים* חגגנו, אני ובתוליי, 25 שנה להיווסדנו.

אם הייתם שואלים אותי לפני עשר שנים, הייתי חותמת לכם שעד גיל 25 אתהדר בניסיון מיני השמור לכוהנות סקס בלבד, אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד.

בינתיים, כבחורה דתית שטרם זכתה לכסות את ראשה, חיי המין הסוערים שלי מתרחשים בזירה מרכזית אחת: דמיוני הפרוע.

ולא שמשעמם שם. להיפך, פנטזיות מלהיבות כשלי אני מאחלת לכל האהובים עלי, אבל איפה שהוא נמאס לי לשחק בנדמה לי. אני רוצה את הדבר האמיתי.

בימי ינקותי הרחוקים, כשחגגתי בת מצווה, הייתי משוכנעת שמיד עם סיום התיכון תוביל אותי אמי אל החופה בבית הכנסת הגדול בירושלים, בשמלת מחוך לבנה וקצפתית וטונה ג'ל בשיער. את המילים המרטיטות "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" יגיד לי ווסטלי ההורס מ"הנסיכה הקסומה" (אחרי שיתגייר כמובן) וכל החברות שלי יצרחו בהתרגשות ויתעלפו בשרשרת.

אין לי מושג איך זה קרה, אבל משהו התפקשש בדרך, וחיזיון מופלא זה מעולם לא בא לידי ביטוי במציאות. כך גם טרם זכיתי לקיים את המצווה הנחשקת מכולן: "פרו ורבו ומילאו את הארץ".

זהו השלב בו מתאים לצקצק בלשון ברחמים.

אילו בחורה חילונית הייתי, כבר מזמן הייתי מרשה לעצמי להשתובב תחת כל עץ רענן. אבל כמי שמשתדלת לקיים את המצוות, לא נותרה לי דרך לגיטימית להסיר את חגורת הצניעות, אלא באמצעות חופה וקידושין.

מעניין, שבדרך כלל כשמתבכיינים אודות תחלואי הרווקות, מתכוונים לקושי שבבדידות ולכמיהה לאהבת אמת, אבל אף אחד לא מדבר על הצורך הגופני. מקסימום פוטרים אותו בכינוי המעליב "יצר הרע".

והאמת היא שלהיות בתולה בת עשרים פלוס זה עסק לא פשוט בכלל.

בחברה המערבית המודרנית, מדובר בזן נכחד הראוי להגנה בשמורות טבע מיוחדות.

הפופולריות של הבתולים החילוניים קורסת בקול נפץ גדול בערך בתקופת השחרור מצה"ל, מאחר והנחת היסוד קובעת שאם נכנסת לשנתך העשרים ואת עדיין סוחבת עלייך את המטרד הציבורי הנ"ל, את בוודאי דבה מכוערת ופוזלת מהסוג הנואש ביותר. הרי איך יתכן שבכל המדינה החרמנית הזאת לא מצאת אפילו פראייר אחד שיעשה לך טובה?

אצלנו, הצנועות והחסודות, מדובר בסיפור אחר לגמרי.

מתנדבים למשימה לא חסרים, תודה ששאלתם, אבל המשימה עצמה זוכה לברכת הדת והחברה רק אחרי החתונה, כך שגם הילדה הכי יפה בגן עלולה להישאר בהסגר עד גיל שלושים כל עוד לא ענדו טבעת על אצבעה.

וכך חולפת לה שנה, ועוד שנה, והנה כבר נשמעים פעמוני חגיגות חצי-היובל להולדת בתוליי היקרים.

אני לא בטוחה שגם זכרים דתיים מנהלים יחסי אהבה-שנאה מרתקים כל כך עם בתוליהם. אצלנו הבנות הם מוחשיים יותר. אפשר לדבר אתם, לכעוס עליהם שילכו לעזאזל, לזלזל בהם…

ובאמת, כשעלעלתי ביומנים האישיים שכתבתי בגיל 15, נוכחתי לדעת שבהיותי קטנה וטיפשה זלזלתי עמוקות בקרום שלי.

אותם ימים חשוכים היו ימי התמכרותי לסבוניה האוסטרלית "קרוב-רחוק".

בפרק מונומנטלי במיוחד שזכה לתיעוד ביומני, הכריזה אחת הבנות הצעירות והמגניבות בסדרה שהיא מתכוונת להיפטר מבתוליה המאוסים אחת ולתמיד, מאחר ואין לה שום כוונה - שימו לב - "לשבת עליהם כל החיים".

לשבת עליהם?! הביטוי הכה אותי בתדהמה. איך לכל הרוחות אפשר לשבת עליהם? ומי בכלל רוצה לעשות את זה?!

אז תתפלאו, דווקא אפשר להסתדר יופי. עובדה: חלפו מאז כעשר שנים ואני עדיין יושבת עליהם. אנחנו יחד, הבתולים שלי ואני, לטוב ולרע.

יחד גמרנו את התיכון, יחד צלחנו את השירות הלאומי ואת התואר הראשון, ולאחרונה אף התכבדתי לשבת עליהם בטקס קבלת חברים חדשים ללשכת עורכי הדין. מה יש לומר, התקדמנו בחיים.

לעתים עולה בי המחשבה כי אילו היו חז"לינו יודעים עד כמה מייסר הופך האיסור ליהנות בצוותא לפני החתונה בגיל מסוים, אולי הם היו מארגנים סידור אחר.

המציאות השתנתה מול עינינו, אבל הכללים נותרו בעינם. אולי זו הסיבה שצעירים משכילים שלא אובחן אצלם כל פגם בתפקוד המוח מתארסים אחרי שלושה דייטים, ושאתר "דוסידייט" מפוצץ בגרושים בני 21.

אבל מה, הם לפחות נהנו.

קשה לי להאמין שהתנזרות ממין בשיא הפריחה המינית הייתה ממשיכה להתקיים לולא נתפסה בקבוצות מסוימות כרצון האל. הרי מדובר בדבר הנוגד את טבע האדם.

נסו לחפש ולא תמצאו מאחורי המצווה הזאת כל ערכים חברתיים-סוציאליים המאפיינים מצוות אחרות כמו "לפני עיוור לא תיתן מכשול", למשל. זו גם הסיבה לכך, שבניגוד למצוות אחרות שגם חילונים מקיימים, הלכה זו נשארה נחלת הדתיים בלבד.

אבל גם אצל הדתיים יש קבוצות שכמעט ולא נתקלות בבעיה.

החרדים מדלגים על המכשול באלגנטיות ומשיאים את הצעירים בגיל מוקדם מאד.

לדתיים המודרניים הדרך קשה יותר: אמנם חלקם מתחתנים בגיל צעיר, אבל רבים אחרים מגיעים לגילאי 25-30 ויותר והם עדיין רווקים.

מי שאינו עומד בפיתוי ופורץ את הגבולות עושה זאת בחדרי חדרים ומחריש, מפני שגם הדתי הכי לייט שבלייט, שהפסיק לשמור נגיעה עוד בגן הילדים, יסתכל בעין עקומה על מי שמעז ללכת "עד הסוף".

מצד שני, לפני עשר שנים גם להתמזמז הייתה בושה, אז מי יודע מה ילד יום.

ובינתיים אני ובתוליי חורקים שיניים ומזדיינים בסבלנות עד החתונה. עד שיגיע המיועד, מצויד בכיפה ובסקס-אפיל, וייתן לבתולים שלי פתק שחרור. אמנם כשזה יקרה כבר לא יהיה לי על מה לשבת, אבל בינינו, מי בכלל מתכוון לשבת כשאפשר לשכב?

* הקטע נכתב בחודש יוני 2003 ופורסם באתר "במה חדשה" בשם נטע יוסף ובניוזלטר "במחתרת - מה שבאמת קורה אצל דתיים" (גיליון 15) בשם העט הדר סבטו.