מהרהוריה של לובשת חצאית

חודשיים תמימים חלפו מאז פורסם המאמר "אטימות" בעלון האינטרנטי "במחתרת" ועל אף שהיתה זו אכסניה נעימה, הרעש שהתעורר בעקבות פרסום המאמר שיכנע אותי להעביר את קולמוסי ל"ישראבלוג", הפורום בו מותר הכל...

אז מה, נהניתם מהמאמר?

כי אני פשוט התמוגגתי מנחת לנוכח מבול הנאצות והווידויים המרגשים וסוחטי הדמעות שניחת עלי ועל תיבת האי מייל האומללה שלי מאז שפורסם "אטימות".

שוב ושוב איחלו לי נשמות טובות ללקות בעשר מכות מצרים ובארבע מיתות בית דין, או לפחות להיקלע בטעות לתוך הפגנת המון פלסטיני משולהב ברמאללה במהלך נאומו חוצב הלהבות של השיח' יאסין.

נו, טוב. אז יש בעולם כמה אנשים שלא התלהבו עד שיגעון ממסיבת יום ההולדת שחגגתי לבתוליי האהובים. אצלנו במגזר קוראים לזה "עשבים שוטים"…

לא הייתי טורחת להעלות באוב נשכחות אלמלא העובדה שכבר למעלה מחודש וחצי חלף מאז פרסום המאמר ותיבת הדואר האלקטרוני שלי עדיין מופצצת יום יום בתגובות.

על מה בדיוק חשבתי כשהזמנתי קוראים לשלוח לי מעטפות נפץ? בטח לא על כך שאמצא את עצמי ערה יומם וליל, קוראת מכתבים ומשתדלת להשיב להם במקום לאכול, לישון ולעבוד. את החברים שלי אני כבר לא מזהה בשמם, הבוס שלי מאיים עלי בפיטורים, וכבר חודש וחצי שלא השתתפתי בקבוצת התמיכה של "מכורים אנונימיים ל"שולה-המוקשים"". עד כדי כך חיי אינם חיים.

מי היה מאמין שמאמר תמים והומוריסטי כ"אטימות" יתגלה כחבית של חומר נפץ. רק לנחש מה היה קורה אילו היינו מפרסמים את הגירסה המקורית והלא-מצונזרת של המאמר: ככל הנראה הייתי נאלצת לעבור ניתוח פלסטי מקיף, להחליף זהות ולעבור דירה לאיי הבהאמס עד סוף חיי.

משלל המכתבים והדיונים שקראתי ברשת נראה שיש מעט מאד רווקים דתיים שאוחזים בדעה מוצקה ונחרצת בנושא שלשמו התכנסנו. הרוב מתלבטים ותוהים איפה המקום המתאים להם בערבוב הבלתי אפשרי הזה בין גדרות הצניעות הברורים של ההלכה לבין המתירנות המשתוללת שם בחוץ.

אז הנה, גם אתם מוזמנים להציץ להרהוריהם של צעירים דתיים ולמה שהנושא הרגיש הזה עורר בהם. כדי לשמור על צנעת הפרט ולמנוע התקפי לב יובהר שכל השמות המופיעים במאמר הינם בדויים וכל קשר בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט.

מסביב למדורת השבט

ביומיים הראשונים עוד התרווחתי על זרי הדפנה, שאננה ובוטחת, כשחיוך מטופש מאוזן לאוזן מרוח על פרצופי והרגשתי כמו ורדה רזיאל ז'קונט.

מי שאמר שדתיים משעממים לא יודע על מה הוא מדבר. תיבת האי מייל שלי מיררה בבכי למשמע הסיפורים החושפניים והמרגשים שלכם, שהפכו אותה לתא וידויים קטן.

הנה כמה מהם:

"הזדהיתי מאוד עם הסיפור, רק מהכיוון ההפוך. אני בחור חרדי בן 22 וחצי כבר וכמוך גם אני מתייסר ביסורי הבתולין, רק שאין לי את האומץ להעלותם על הכתב בצורה כה חושפנית... שתתחתני בקרוב! (אלעזר).

"אני מאלה שעתידים להגיע לדוסידייט כגרושים בני... אצלי זה יהיה 23. אולי יש לך משהו טוב לכתוב על נושא הגירושין אצל דתיים אהבלים שהתחתנו מוקדם בגלל דחפים שחז"לינו מנעו מהם להתבטא? אגב, אין לך מושג כמה בא לי להתחלף איתך במצב הבתולים ולחכות לאביר הנכון על הסוס ה-לא-משנה-באיזה-צבע" (תמר).

"נהניתי לקרוא את הרהורייך ב"במחתרת". אני מרגיש בחלק מהזמן ממש כמוך. בתור בן 23 בתול הדבר שמפריע הוא פחות זה "שידעו שאני בתול" אלא שנותרים ללא מענה לצורך הפיזי" (עומר).

"קראתי את המאמר שלך במחתרת על הבתולין. בתור בחורה באותה סירה (וכזאת שעדיין המומה לדעת שהתואר רווקה בת שלושים כולל גם אותה) אני רוצה להודות לך, שהעלית על הכתב מה שאנחנו בוכות אחת לשניה בשקט" (מיכל).

"קראתי את המאמר והזדהיתי מאד עם הכתוב. הפער הבלתי נסבל בין הקלות והאטרקטיביות של המין בחברה החילונית שאנו חלק בלתי נפרד ממנה לעומת הנורמות והציוויים הדתיים הוא ממש בלתי נסבל.

מצד אחד אתה בוגר כל סרט התבגרות ישראלי (או לא), מרגיש לכאורה את האהבה הראשונה או הנשיקה הראשונה ומצד שני אתה לא בסרט הזה...

העניין הוא שלדעתי ההמתנה היא לא כל כך פשוטה. המתנה רגשית לדעתי יכולה להביא לדיכאון פנימי או כהות רגשית. מצב של מוכנות רגשית שלא מתפתחת לא יישאר סתם כך אלא יביא לתגובות שונות באדם. זכור לי שיר של לאה גולדברג בו היא מדמה את החיכיון ליין שמתיישן בחבית כך שיש לו איזה זמן שבו יש להוציא אותו מהחבית ולשמוח בו ואם לא כן הוא יהפך לחומץ..." (אורי).

מחריבת הפורומים הדתיים

במסגרת מעלליי המרתקים מאז פורסם המאמר, הספקתי בין היתר להחריב במו ידי הענוגות את אחד הפורומים הדתיים התוססים ביותר ברשת, "מכנסיים - אלטרנטיבה".

אודה ולא אבוש: עד לפרסום המאמר "אטימות" בעקבותיו שודרגתי למעמד המפוקפק של "יקירת הפורום הדתי" למשך שבועיים וחצי, לא זכיתי להתוודע לאותן קבוצות דיון וירטואליות באתרים "כיפה" ו"מכנסיים - אלטרנטיבה".

במחשבה שניה, לא היה בכך הפסד גדול.

עיון בדפי הפורום הישנים מעלה שבימים כתיקונם, הפורום הדתי משעמם כמעט כמו פעולה בבני עקיבא. חצי תריסר גפרורים נדרשו כדי להחזיק את עיניי פקוחות אל מול הצחיחות המדברית המייאשת הזאת. לקרוא, לפהק ולמות.

עד שיצא "אטימות" לאוויר העולם והעניק לפורומים הדתיים שק חבטות מושלם.

הפורום הדתי מורכב מקבוצת צעירים דתיים, "צדיקים" ו"צדיקות" בשנות העשרים לחייהם, המצוידים בציציות ובחצאיות ומחליפים ביניהם שיחות אולפנא מפוהקות בין פרצופי סמיילי מרצדים ואייקונים של חייזרים, דגים פוזלים וגולגלות מרקדות (!).

אין לי שמץ של מושג איך המאמר שלי נקלע לאיזור דמדומים שכזה, אך מרגע שהדבר קרה, כל השדים התעוררו וקמו מרבצם.

המאמר "אטימות" עלה לפורום "לא כלה דרכנו" (באתר "כיפה") תחת הכותרת המתחסדת: "אוי ווייי!!!" ומשם היתה הדרך קצרה ללינץ' וירטואלי. כך קרה גם בפורום "מכנסיים" (ת.נ.צ.ב.ה) שנחשב משום מה לליברלי יותר, אך בפועל שימש כאחיו התאום של "לא כלה דרכנו" ואף אוכלוסייתו היתה כמעט זהה.

פניני "בית המדרש" שנשמעו בפורום "מכנסיים - אלטרנטיבה" ז"ל ו"לא כלה דרכנו" יבדל"א, הותירו אותי בפה פעור. אפילו סדאם חוסיין, אילו היה קופץ לביקור, היה זוכה לקבלת פנים חמימה יותר.

אפילו מי שניסה להגן עלי בפורום, בדרכו המגושמת יצא מקלל: "מוסר לומדים גם מתולעת וגם מנמלה ומכל יצור מאוס וקטן. מכל דבר בעולם אפשר ללמוד משהו. גם מזונה ומרשעים".

וואו. גם אני אוהבת אותך, יקירי.

כעבור למעלה משבועיים של עיסוק אובססיבי ומתלהם במאמר מעל דפי הפורום, החליטו המנהלים למחוק חלק מההודעות ולשים קץ להשתוללות. כעבור ימים ספורים ננטש הפורום על ידי חבריו ונותר עד היום כעיי חורבות.

כך החמצתם את גילוי הדעת האנין של הגולשת "סוערה" שחיבבה מאד את המאמר שלי וביקורתה הבונה לגביו תעשיר בוודאי את עולמכם הפנימי:

"המאמר דלעיל היה וולגארי, נמוך, מטופש ודוחה. המאמר הזה היה איכסה. אייייכסהההה. עוד פעם: איכסה. לא ברמה, לא אינטליגנטי, ושנון בערך כמו נאומיו של עראפת… הכותבת הנ"ל היתה ג'יפה ברמה כזאת שכך עניין הבתולים שלה מותנה בספק. העיסוק שלה בזה בצורה הכל-כך אובססיבית וכל-כך מטונפת מותיר לי לשער שלא ירחק היום והיא אכן תאבד את בתוליה – אם החתן המיועד לא יגיע תוך חודשים ספורים (ואיחוליי לה שכן - כך היא תסיר מעלינו הגיגים מגעילים ומעליה את הקרום המעיק)".

ולסיום סיכמה "סוערה": "אף אחד לא דיבר נגד הלגיטימיות של הדברים אבל על כל נושא אפשר לדון בשפה נקיה" (!).

חגורת צניעות או חגורת צביעות

מתקפה מסוג שונה ניחתה עלי מצד אלה המתקראים "דתיים לייט". אשר טענו בלהט שאני מנותקת לגמרי מהעם, שכבר מזמן הציבור הדתי לא שומר על הבתולים עד החתונה ושאם אני כל כך רוצה, אף אחד לא מונע ממני להשתולל "כמו שצריך".

באופן מפתיע למדי, בויכוח עם אלה שעושים דיאטה במצוות (ויש שישייכו אותי לקבוצה זו) יצאתי הדוסית. שוב ושוב הסברתי שלא חשש, לא פחדנות ולא מוסכמות חברתיות מונעות ממני לחצות את הקווים, אלא ציווי השם. ההלכה אוסרת זאת ואני מחויבת לה. מישהו כנראה לא כל כך הבין את המאמר.

וכך הם כתבו:

"כבחור דתי שהתחתן לא מזמן, דעתי היא שיש דברים שעושים ולא מדברים עליהם, עושים עם מי שסומכים עליו וזהו זה. עם כל היופי התיאורטי שאפשר לצייר לפוריטניות הדתית, אני בספק אם יש בכך תועלת נפשית-פסיכולוגית וחיזוק מוסד הנישואין" (יניב).

"את ההחלטה תעשי בינך לבין עצמך. אעיד על עצמי: לא אני ולא חברותי שמרנו על בתולינו. יחד עם זה כיום אנו מנהלים בית יהודי כשר ושמח. אשתי אף במהלך של "הפוכה" אף הולכת בכיסוי ראש" (דודי).

"את לא מודעת כנראה לעובדה שבנות רבות כבר לא ממש בקטע והבינו שבתולים זה כלום, שאין לזה שום משמעות. הם מבינים את הצורך האנושי במין, וכן, את הצורך הנשי" (מיטל).

והפתעה אחת קטנה לסיום

באחת השבתות האחרונות התארחתי בביתו של רב ידוע באחד הישובים בארץ. לטובת בתו החסודה, שלצורך הסיפור נקרא לה מוריה, טשטשתי את סימני הזיהוי אבל העובדות נשארו בעינן.

בערב שבת קודש, כשמוריה ואני עשינו את דרכנו לעבר בית הכנסת, עטויות בחצאיות ארוכות ומדיפות ריח נעים של שמפו, היא סיפרה לי שלבנות דתיות כמוה ש"שומרות נגיעה" יש דרך יצירתית להקל על ייסורי ההמתנה, ושאולי מאוחר יותר היא תספר לי על כך.

הסקרנות אכלה אותי כמובן, אבל מוריה רק חייכה במסתוריות ומילאה את פיה מים במשך כל התפילה, הסעודה וזמירות השבת.

אחרי שכל בני הבית הצרודים התפזרו בחדרים, מוריה ואני פתחנו את מיטת הנוער בחדר שלה וזינקנו לתוך השמיכות.

"נו, אז תספרי כבר!" האצתי בה.

כמעט יכולתי לראות אותה מחייכת בחושך. היא שתקה במשך כמה רגעים ואני רק הקשבתי לקול הנשימות שלה, קצת לפני שהרגשתי את האצבעות שלה זוחלות עלי.

"מ-מ-מה את עושה?" השתנקתי, אבל היא רק צחקה בעונג. "רצית שאספר לך מה בנות דתיות עושות עד החתונה, לא?"

"אבל אני לא לסבית!"

"גם אני לא. מה זה קשור בכלל?! אנחנו מדברות על שחרור לחצים".

ושוב השתררה דממה. הלב שלי פעם כמו תותחים.

זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת על כך בחוגים דתיים, אבל לא תיארתי לעצמי ששינויי העיתים וההמתנה הממושכת לבוא הגואל יהפכו אותה לתופעה די מקובלת בקרב בנות דתיות.

"אז מה את אומרת?" היא לחשה לי והשפתיים שלה דגדגו לי את האוזן. "לעשות לך נעים?"