מהרהוריה של לובשת חצאית

ינואר. כהרגלי, אני גוססת.

אבל הפעם הסיפור די רומנטי: נסיך אחד החליט לנשק אותי בסילבסטר. במקרה הוא היה חולה בדלקת הסמפונות. במקרה נדבקתי ועכשיו שנינו חולים, הוא בדלקת הסמפונות ואני בזיהום ויראלי, שזה דלקת הסמפונות לילדי הכיתה הטיפולית.

מדהים לראות איך בבת אחת הפכנו לזוג זקנים העטופים בחמש שכבות בגדים (מעל הכול אפודה עם מעוינים, כמובן) ובנעלי קיפי ורועדים בכורסא מול הטלוויזיה מתחת לשמיכת פיקה עבשה. מדי פעם אנו לוגמים תה עם לימון ופוצחים בסדרת שיעולים יבשים המזעזעים את כל בית החזה. אפילו השכן שמציץ לנו לתוך הבית דיווח שהוא מת משעמום.

מה שיותר מעניין הוא הביקור שלי אצל רופא המשפחה החרמן, ולדימיר. אין לי מושג למה בכל פעם שאני מגיעה אליו, הוא קודם כל מבקש: "את מורידה חולצה. אני בודקת דופק", גם כשסיבת ביקורי היא יבלת קטנה ברגל שמאל.

דווקא רציתי לכתוב פוסט נורמלי, אבל הררי הטישואים המשומשים מסביב מפריעים לי לראות. הסיבה היחידה שקמתי מהמיטה הבוקר היא שאביו של הנסיך עומד להגיע אלינו לביקור קצרצר, ואני חוששת שהצחנה העולה מן המטבח תהרוג אותו.

אין ספק שהמטבח (עם כל הכבוד ליתר החדרים המבולגנים) הוא מוקד הקושי העיקרי כרגע. הוא כל כך מסריח שאפילו תתרנים כמונו מצליחים להריח. שני הכיורים מלאים עד אפס מקום וכך גם השיישים, החלבי והבשרי. מתי הספקנו לאכול כל כך הרבה? אני תוהה בגועל עת נגלית לעיניי הירוקת המופלאה שצמחה על סיר המרק משלשום. והידעתם שבשר שנשאר מחוץ למקרר שלושה ימים קם לתחיה ומתחיל להתהלך בעצמו?

חוץ מזה, לעובדה שהנסיך ואני איבדנו את חוש הריח יש יתרון אחד ויחיד: אפשר להכין חמין לשבת! (ואסור להזמין אורחים. הם לעולם לא יחזרו לכאן).

רפואה שלמה לכולם ובמיוחד לראש הממשלה.

שבת שלום.