שבוע מתיש עבר על כוחותינו (מסיבות, מסיבות, מסיבות
… אלוהים אדירים, כמה יכול בנאדם להכיל בשבוע אחד?), כך שלא היה לי זמן לכתוב בבלוג וקורי עכביש החלו להצטבר לי על המקלדת.
השבוע נפתח ברגל שמאל.
ביום ראשון הבוס שלי הודיע שהוא משתוקק לפטר אותי. בהתחשב בעובדה שמדי יום הוא שואל אותי האם אני סובלת מפיגור שכלי ואיך זה ההורים שלי לא שלחו יד בנפשם מייד אחרי שנולדתי, זה לא היה מפתיע במיוחד, אבל בכל זאת בכיתי כמה שעות עד שהתברר לי שהוא "רק התבדח".
מאוחר יותר, אחרי שהספקתי להתאושש, התקשרה חברתי גל וכך בערך התנהלה השיחה:
אני (בצעקות שמחה): "גאאאאאאאאאאל!!! מה נשמע, קושקוש? מה קורה? מה המצב?"
גל: "אח שלי מת".
להלוויה הבוס שלי לא שיחרר אותי ("רק בהלוויה שלך אני מרשה לך להיות"), אבל בערב כבר התייצבתי אצל גל למה שנקרא "ניחום אבלים צפוף".
למען הבורים שבינינו יובהר שיש הבדל תהומי בין ניחום אבלים רגיל לניחום "צפוף".
לניחום אבלים רגיל תגיעו פעם אחת (בדרך כלל עם ההורים), תשבו בגפכם ותבהו בקירות בעודכם לוגמים מכוס פלסטיק נוזל מסתורי בניחוח אקונומיקה, אותו תקיאו רבע שעה מאוחר יותר בשיחים של השכנים.
לעומת זאת, ניחום אבלים צפוף זה סבבה. אתם מכירים את כולם, מתחבקים עם כל בני המשפחה האבלה, משתתפים בפסטיבל מספרי הסיפורים על הנפטר ואוכלים ישר מהסיר את התבשילים הטעימים שהשכנים הביאו. לניחום צפוף באים כל יום לחמש שעות לפחות ותמיד יש צחוקים.
חזרתי בלילה עם עיניים טרוטות רק כדי לשהות עד הבוקר בחדר מיון עם חברה אחרת שלי שחשה ברע, ונאלצתי לצפות בטקס פינוי הגופות מבית החולים, אשר התרחש, כמה מפתיע, בדיוק כשהגענו לשם.
מלבד זאת, הייתי השבוע במסיבת יום הולדת המונית שכללה 6 מוזמנים. מכיוון שהיתה זו מסיבה של דוסים (היה שם חילוני אחד, אבל הוא לא נחשב), ישבנו במעגל מסביב לצלחות עמוסות ב"במבה אדומה" וב"שלווה" (לא ייאמן שעדיין מייצרים את זה) ופצחנו במשחק האהוב והידוע עוד מימי הבלהה ב"בני עקיבא" הקרוי בקיצור נמרץ: "יאללה, שכל אחד יגיד את שמו ושם של חיה שמתחילה באות".
במשחק האינפנטילי והמהנה הזה תמיד יימצאו הנודניקים המתחכמים שינסו להיות הכי מקוריים ויגידו: "יונתן - יחמור צפון-אפגניסטני" או "דניאלה
– דורבן שחור-מוצים", למרות שאין להם מושג על מה הם מדברים ואפילו דוכיפת אף פעם לא יצא להם לראות. כשהגיע תורי קפצתי בהתלהבות והכרזתי: "הדר - היפוגריף!", רק כדי לגלות שכולם, אבל כולם מביטים בי ברחמים.
מה הבעיה שלכם? התמרמרתי. היפוגריף הוא חיה לכל דבר! (תשאלו את ג'יי. קיי. רולינג). חוצמיזה, אם קיבלתם בהבנה את "דורון
– דובוני 'כפת לי" ואת "שירה – שאלתיאל קוואק", אז גם היפוגריף זה בסדר גמור.
באותו שבוע נפלא שכחתי להטעין את הסלולרי שלי וכך נאלצתי להסתובב יום שלם בלעדיו, רחמנא ליצלן.
לא שזו טרגדיה בעיני. אני לא מחוברת לסלולרי באינפוזיה. הבעיה היא שההורים שלי נכנסים לפאניקה אם הם לא מצליחים להשיג אותי במשך יותר משלוש שעות, כמו שקרה השבוע.
אחרי שהוריי גילו שהמנוי שלי לא זמין, החלה אמי לנסח מודעת אבל ואילו אבי יצא לסרוק את החורשה שליד ביתנו, שמא היה לי יום דפוק בעבודה והתחשק לי לתלות את עצמי על אחד העצים.
מצטערת, אבא, אבל יש לי כמה עניינים יותר דחופים לסדר, כמו הציפורניים שלי שבאותה שעה של חרדה מצדכם, זכו לטיפול מסור מידי מיוריאל, המניקוריסטית.
אבאל'ה כמובן לא ידע זאת, ולכן לאחר שחזר מהחורשה, הוא נכנס למיטתו והתכסה בשמיכה עד צוואר, כפי שהוא נוהג לעשות בעתות משבר. אפילו האוגרים המתוקים שלנו לא הצליחו לעודד אותו, אם כי הוא העז להשתעשע איתם מעט עד שאמא צעקה עליו: "תמיד ידעתי שאת האוגרים אתה אוהב יותר ממני!".
אבא שלי כבר למד לשתוק במצבים כאלה, אבל אחותי הגאונה השיבה לה מבלי להתבלבל: "אם היית קטנה וחמודה כמו האוגרים, גם אותך היינו אוהבים".
בסוף הואלתי בטובי להתקשר הביתה.
אחותי (בהיסטריה): "איפה את, שְמֵנדוּזָה?"
אני: "במסיבה. למה, קרה משהו, מלעונה?"
אחותי: "אוף, את כזאת פצלוחה!"
ובאמת, באותו לילה הייתי במסיבה נוספת, מה שהזכיר לי עד כמה אני שונאת מסיבות. במיוחד של דתיים. במיוחד כאלו שמתקיימות בדירת סטודנטים זערורית ומוזמנים אליה 400 איש שמביאים גם את החברים שלהם.
בכל זאת הגעתי ואל תשאלו למה. כנראה בשל חיבתי והערכתי הרבה לנ', המארחת.
עכשיו הקשיבו והסכיתו נא: במסיבות המתקיימות בדירת מגורים, תמיד כדאי לברר מי נגד מי ומה קורה בכל חדר. רק אחרי שעשיתם זאת, תוכלו להיות בטוחים שאין סיכוי שתחמיצו משהו.
בסלון התרכזה "סצינת המועדונים", שם ניתן היה לחזות באינספור בעלי כיפות וחצאיות המפזזים באסטזה ובצפיפות מטורפת לצלילי טראנסים מחרישי אוזניים.
מימין היתה "המַחְשְשָה" - חדר קטן ומסריח מסיגריות, אפוף בענני עשן אפרוריים וסמיכים אשר גרמו לי להתקף אסטמה קטן. עמוק יותר בתוך החדר גיליתי חבורה של צעירים שישבו על המיטה והכיסאות וצפו מרותקים ב
– שומו שמים – ערוץ 1!
למען ההגינות ייאמר שבדיוק שידרו באותה שעה משחק של מכבי ת"א בכדורסל, אבל גם אחרי שהמשחק הסתיים בתבוסה לקבוצתנו (מי אמר "אנטישמים" ולא קיבל?) החבר'ה נשארו שרועים במקומם, ממצמצים בהלם ושואפים לריאות שאכטה נוספת.
משעמם רצח, הרהרתי והמשכתי הלאה.
באמצע המסדרון השתרך תור ארוך של אנשים שהתנועעו בקצב ריקוד מעניין במיוחד. עצרתי במקומי, מוקסמת, אך כעבור שניות אחדות הבנתי שזהו התור לשירותים ושהממתינים לא רוקדים אלא מתפתלים ממאמץ האיפוק.
כמובן שמיד הצטרפתי לתור והתעניינתי מה בדיוק קורה ולמה אף אחד לא נכנס.
"זאת מירי, הסלקטורית" אמר לי מישהו, שלפי עיניו האדומות ניתן היה לראות שהוא מפליטי "המחששה". "היא מחליטה מי יכנס לשירותים ומתי".
"ומה יש שם?" הצבעתי על החדר שמשמאל לשירותים.
"אה, זה
…", העיניים האדומות פיהקו. "שם מתמזמזים".
חיש-קל דהרתי לחדר המזמוזים ופרצתי את הדלת. החבר'ה שם התחלפו מדי פעם, בין גיחה קצרה ל"סצינת המועדונים" לבין ביקור במחששה וניסיון נואש להתגנב לשירותים אשר סוכל בחמת זעם ע"י הסלקטורית.
בהזדמנות זו אני רוצה להבהיר חד וחלק למי שהיו לו ספקות: אני נגד מזמוזים. אבסולוטלי! זה רק הגוף שלי שבעד.
בכל אופן, המזמוזיה עוררה בי תחושת בדידות קלה, אז עשיתי "אחורה פנה" והלכתי להטביע את יגוני בטיפה המרה.
במטבח מצאתי בירה טובורג וכמה חבר'ה הלומי אלכוהול שזייפו בקול צפצפני את "התקווה" ונשבעו לי שהם בעצם חייזרים שעלו לארץ ופניהם לשלום.
חזרתי ל"סצינת המועדונים", שם נתקלתי בכוניפה אולפניסטית לשעבר שהתלהבה כל כך מהמהפך שהתחולל בחייה, שלא חדלה לקפץ מולי עם בקבוק וודקה ביד ולצעוק בהתרגשות: "אין לך מושג כמה שתיתי! אני פשוט מ-ל-א-ה באלכוהול!".
"שיואו, איזה כיף לך!" (ובתרגום חופשי: די, נמאס לי. רוצה הביתה!)
נמלטתי ממנה למחששה, שם המשיכו הנוכחים לבהות בעיניים זגוגיות ב"מהיום למחר", והצטנפתי כחנונית מצויה בתוך כיסא.
אח, איפה הימים הטובים של פעם בהם דתיים היו רוקדים כמו גמלים ומסיבות של דתיים היו למעשה ערבי שירה בציבור בליווי שקופיות?
ובכלל, כל היודע על מקום הימצאה של התמימות, שישלח לי אימייל.
זהו להפעם. צירפתי תמונה מאתר "דוסיבות" החדש. כל הזכויות על התמונה וכן על ההברקה "דוסיבות" שמורות לאתר זה:
http://www.dosibot.com
אגב, בניגוד לאוירת החוכא והאיטלולה ששררה בבלוגי לאחרונה (ואולי מאז ומתמיד), הפוסט הבא יהיה רציני לגמרי.
זה כמובן לא אומר שלא יהיה מעניין ... J
יומופלא לכולם,
הדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
