מהרהוריה של לובשת חצאית

צהרים נוראיים לכולם, וברוכים הבאים לגיהינום!

בשבועיים האחרונים נכנסתי לבועה הכוללת עבודה ולימודים בלבד, בדיוק בסדר הזה. את כל ספרי הקריאה המעניינים שלי שמתי בצד. גם את החברים. אלעד התקשר אתמול, בדיוק כשהבוס שלי השקיע את כל מרצו בלהוציא לי את הנשמה, ואחר כך הייתי עסוקה מדי ברצון למות מכדי להתפנות לעיסוקים אחרים, כגון: שיחות טלפון עם אנשים שאני אוהבת (לק, לק, חנפנית ... )

קמתי ב - 6:30 בבוקר כדי להיות בעבודה בזמן. באוטובוס קיבלתי הצעת נישואים מערס בעל שיני בוב-ספוג שהופנט קשות מהשדיים שלי וכל הנסיעה לא הפסיק לקרוא לי "בובע". כעבור חמש שנים הגעתי למחוז חפצי בחמת זעם והחלטתי סופית להירשם לאגרוף תאילנדי.

עכשיו אני יושבת במשרד וחובטת את ראשי בשולחן. זו הפעולה הכי מעודדת שמצאתי בנסיבות הקיימות, חוץ מבליסת במבה כמובן, אבל השקית הקטנה והמעאפנה התרוקנה בכלום זמן והותירה אותי עצבנית מתמיד.

אגב, מה הקטע של ה – Word הזה, שעושה את עצמו כאילו הוא לא מבין עברית ומצייר לי גלים אדומים מתחת למילים "במבה" ו"מעאפנה"? מה קורה, בנאדם, עלית מרוסיה או משהו?!

אני מתנצלת עמוקות בפני כל מי שלא הגבתי לפוסטיו האחרונים, ובמיוחד בפני אהובתי שיר-דמע. את חלקכם קראתי, אבל כישוריי הוורבאלים נפגמו קמעא (כפי שמעיד הפוסט הזה, דמט) ולכן הגבתי במשורה.

מה שכן, היאוש דחף אותי לכמה מעשים חסרי היגיון ומבזבזי זמן בטירוף (אם כי כיפיים, היפ-היפ-הוריי!), כמו להצטרף לפרויקט החדש של Fe.

בהתחלה רציתי שהבובה בדמותי תהיה בלונדיניצ' עם עיניים כחולות, אבל בסופו של דבר נכנעתי לאמת השחורה, והרי אני בפניכם.

 עכשיו אני חוזרת לעבודה, בתקווה שבימים הקרובים תבוא רגיעה בלחץ.

החזיקו מעמד, ילדודס! יהיה טוב! (או שלא)

נטע.