מהרהוריה של לובשת חצאית

ארה"ב של סוף שנות ה – 50. מעמד האשה צמוד לכיור.

נשים מחונכות מינקות להקדיש את חייהן למציאת בעל וללידת ילדים. גיל הנישואין יורד באופן דרסטי אל גילאי העשרה ונערות נישאות עוד בתקופת התיכון ונוטשות את לימודיהן כדי להתמסר לבעל ולילדים.

שיעור הילודה בארה"ב מרקיע שחקים ועולה על זה שבהודו באותה תקופה.

מודל האשה הדקיקה תופס תאוצה והאנורקסיה מתפשטת.

עיתוני הנשים מפטפטים ללא הרף על הגשמה ביתית, על הבעל ועל הילדים והחלום הנשי האולטימטיבי הוא זה של "עקרת הבית בפרבר".

איש לא דן בשאלה האם הנשים נחותות מהגברים. הן פשוט היו שונות. מילים כמו "קריירה לנשים" ו"אמנציפציה לנשים" נשמעו מוזרות ומביכות.

אבל מתחת לפני השטח פעפעה בעיה חמורה. עקרות הבית האמריקאיות החלו להתמוטט. רבות לקו בדיכאון, באפאתיה, באי יכולת לתפקד בחייהן. תופעות אלו גרמו להן לתחושת כישלון וחרדה אשר החריפו את הייאוש ואת חוסר האונים.

נשים נשואות החלו לבקר אצל פסיכיאטרים, אך לא הן ולא הפסיכיאטרים ידעו להגדיר מה הבעיה. לכאורה היה לנשים אלו הכל: בית, בעל, ילדים, חברות, חיי קהילה ודת, ובכל זאת, משהו היה חסר. מעניין לציין כי הפסיכיאטרים, אשר כולם, כמובן, היו גברים, קבעו כי נשים נשואות מאושרות יותר מנשים רווקות, אך בניגוד לטענה זו דווקא בקרב נשים נשואות באותה תקופה התרבו מקרי התאבדות וניסיונות לכך.

כאן נכנסה לתמונה בטי פרידן, עקרת בית יהודיה מתוסכלת, אם לשלושה ילדים קטנים שהתגוררה בפרבר ניו-יורקי טיפוסי וניחנה בחושים מחודדים. עד מהרה היא הבינה כי בפני נשות דורה ניצבת "הבעיה ללא שם". בעיית הנשים אשר איננה מוגדרת או מובנת לאיש.

היא החלה לחקור ולראיין עקרות בית שבעבר למדו איתה בקולג'. כל אחת ואחת מהן ידעה שחייה אמורים לעורר את קנאתן של נשים בכל רחבי העולם, שהיא אמורה להיות מאושרת. אבל כל אחת מהן הרגישה אבודה, לא שלמה, מאוכזבת ועל גבול הייאוש. אחרי שטרחו להבהיר להן, במשך שנים ועל בסיס שוטף וקבוע, שיש להן הכל, היתה לרוב הנשים שאיתן דיברה פרידן בעיה ממשית לתאר או להסביר מה לא בסדר בחייהן.

אבל בטי פרידן דווקא הבינה ובשנת 1963 פרסמה את ספרה "התעלומה הנשית", בו כתבה:

"במשך הרבה שנים הייתה הבעיה לא מדוברת, קבורה במחשבתן של הנשים האמריקאיות... כל אחת פחדה לשאול אפילו את עצמה-בזמן שסידרה את המיטות, עשתה קניות, התאימה כיסויים לרהיטים, אכלה סנדוויצ'ים עם ילדיה, הסיעה אותם לצופים, שכבה בלילה ליד בעלה- את השאלה הפשוטה: האם זה הכל?"

בטי פרידן העלתה לסדר היום לראשונה את "הבעיה ללא שם": אותה תחושת ריקנות, החמצה וייאוש שחשות נשים רבות ברחבי העולם. נשים אשר כל עולמן הצטמצם בין קירות ביתן, אשר עסקו במשך כל היום בבישול, כביסה, ניקיון, טיפול בילדים וטיפוח הבעל, הרגישו שאין להן אישיות משל עצמן, שאין להן לאן לשאוף, ואת הרעב הנורא הזה מזון חומרי לא היה מסוגל להשביע.

בספרה הבהירה פרידן לנשים כי תחושה זו אינה נובעת מכישלון אישי, כי אם מתופעה חברתית הנובעת משטיפת המוח של התקשורת והחינוך שיוצרת מודל "רצוי" של אישה. זו אינה בעיה של אישה אחת, טענה פרידן. זו בעיה המשותפת לעשרות אלפי נשים.

אחרי תסיסה רבה במשך כמה שנים, פרצה המהפכה רשמית בשנת 1966. בשנה זו הקימה בטי פרידן את "הארגון הלאומי לנשים" (NOW) והייתה נשיאתו הראשונה (בין השנים 1970-1966). מטרתו של הארגון, שהחל עם 300 חברות והגיע ל - 1,200 תוך שנה אחת בלבד, הייתה "להביא את הנשים להשתתפות מלאה בחברה האמריקנית תוך מימוש כל הזכויות והחובות הנובעות מהיותן שותפות שוות לגברים".

הארגון אף כתב סעיף על "זכותה של האישה לבחור ולשלוט בהריונות שלה"- משמה נגישות לאמצעי מניעה והפלות, נושא שהיה מאוד שנוי במחלקות בתקופה זו. ארגונה של פרידן קיים משמרות מחאה והפגנות בעד אכיפת החוק האוסר על אפליה מינית בעבודה, ודאג לחינוך והטפה למעמד האישה.

"הארגון הלאומי לנשים" של פרידן היה ועודנו הארגון החשוב ביותר במסגרת התנועה לזכויות האשה בארה"ב. לזכותו נזקפים שינויים רבים שהתחוללו במעמד האשה.

בשבת האחרונה, ביום הולדתה ה – 85, הלכה בטי פרידן לעולמה. בזכות פועלה החשוב היא תיזכר כאחת מהפמיניסטיות המשפיעות ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20.

ולכתבה שפרסמה בנושא רונית ליברמנש, בת כיתתי מ"ברמינן": http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3211755,00.html

(c) פוסט זה נכתב בסיועם האדיב של וויקיפדיה, גוגל והספר "מה זה בכלל פמיניזם ואיך קרה שאנחנו לא יודעות על זה כלום" מאת טלי רוזין.