מהרהוריה של לובשת חצאית

תחושת הכלימה אינה מרפה ממני.

שבוע וחצי חלף מאז הועלו לראשונה חשדות כי שוטרים אשר השתתפו בפינוי עמונה הטרידו מינית נערות דתיות אשר הפגינו במקום וביצעו בהן מעשים מגונים. שבוע וחצי ושתיקת הפמיניסטיות מהדהדת בעוצמתה, וגם לי חלק בפשע.

מי שמכיר אותי יודע שתמכתי בפינוי עמונה ואף בהתנתקות צידדתי. מבחינה מדינית הריני שמאלנית לכל דבר ועניין, וקרובה בדעותיי לתנועה הפוליטית הכושלת "מימד".

איני מסתירה את סלידתי מהתנהגותן האלימה, המתלהמת ופורעת החוק של הנערות המפגינות. אף איני מזדהה עם מאבקן נגד הפינוי. עם זאת, דווקא כאשה, ובמיוחד כאשה אשר חוותה על בשרה את הכאב וההשפלה שבפגיעה מינית, היה עליי להטות אוזני לזעקתן של הנערות, ללא קשר לדעותיהן ושיוכן הפוליטי.

האמון והאהדה שיש להעניק לתלונות אודות פגיעה מינית כלשהי הינם חשובים לאין ערוך, מכיוון שאשה החווה פשע נתעב מהסוג המיני, נקלעת לטלטלה איומה בין רגשות הבושה, האשמה, ההשפלה והפחד. אם לא נקשיב למתלוננת ונתמוך בה, גם בטרם הוכחו טענותיה, הרי שבכך נהפוך לחלק בלתי נפרד מהצד הפוגע.

אך מילא אני, פמיניסטית בגרוש. איפה כל הפמיניסטיות הדגולות אשר משמיעות את קולן בתקשורת יומם וליל ונזעקות (ובצדק) לאחר כל אירוע פוגעני כלפי נשים בדרישה להקים וועדת חקירה לבדיקת החשדות?

מלבד תנועת "קולך" הדתית, אף אחד מארגוני הנשים לא נרתם לתמיכה במתלוננות, ואף נשות התקשורת הפמיניסטיות אטמו ליבן ואוזניהן ושתקו. שתיקה רועמת, מהדהדת, איומה.

בתקשורת נמסרו עדויות מזעזעות אודות שוטרים שחשפו את איבר מינם בפני נערות והשתינו בפניהם, וכן אודות שוטרים שניצלו את המהומה כדי לגרור נערות אל מאחורי מבנים ושם נגעו באיבריהן המוצנעים.

גם אם יתברר, לאחר חקירה ודרישה, כי אין אמת בתלונות אלו ואחרות, הרי שיש להידרש להן ולהוקיע מעשים כגון אלה בקול רם ובצעקה, על מנת להבהיר לכל חייל, שוטר ואזרח, כי זהות האשה אינה משנה וכי עבירות מין אינן לגיטימיות בשום מקרה, גם לא כשמדובר במתנחלת פרועה המקללת ומרביצה לכוחות הביטחון.

אשה איננה כלי לסיפוק תאוותיו ויצריו של גבר. נקודה.

למרבה הפלצות, מתברר שבקרב הפמיניסטיות השותקות הראויות לכל גינוי, יש מי שמרהיב עוז ומצדיק את השתיקה. כך, התעוררה שלשום הפמיניסטית הדגולה טלי ליפקין שחק, והפגינה קבל עם ועדה מוסר כפול, צביעות ואטימות מכוערת בכל הנוגע לפרשת המעשים המגונים בעמונה.

על המאמר הנלוז הנ"ל כתב אלעד בבהירות ובריתחה רבה בדיון מעניין שהחל בפוסט של שיר-דמע. הדברים חשובים בעיני ולכן הם מובאים כאן, כמעט בשלמותם. אשמח לשמוע את תגובותיכם, קללותיכם ונאצותיכם.

אלעד:

איני זוכר מתי הפעם האחרונה שראיתי טקסט כה צבוע כמו המאמר של טלי ליפקין שחק.

הציפייה שלי ממי שמכנות את עצמן "פמיניסטיות" היא, שיתמקמו באופן אוטומטי, ללא קשר לדעה פוליטית, לצידן של הנערות שהוטרדו מינית בהתנתקות.

כל אחת שטוענת שהוטרדה מינית במקום העבודה, עומדות מאחוריה השועלות הוותיקות, ומתנגדות לניסיונות חקירה פולשניים. לעומת זאת, כאשר מדובר בקבוצת בנות דתיות שבאו להפגין, פתאום כל הטענות שלהן נבחנות בזהירות, בזכוכית מגדלת, כשהגב' ליפקין שחק בעצם מתחילה בהטלת ספק בכך שהיו הטרדות (כלומר הטוענות שקרניות), ממשיכה בקביעה לפיה "הנערות חשו מוטרדות" (כלומר הכל בראש שלהן) ומסיימת בהאשמת הקורבן בהטרדות שהיו (מי אמר "היא הביאה את זה על עצמה?").

מטרת המאמר - לתרץ את "שתיקת הפמיניסטיות". מדוע לא הרימו ארגוני הנשים קול זעקה.

א. תירוץ ראשון - הנערות הסתייגו מלהגיש תלונה (כלומר, מידת האמינות נמדדת בהגשת תלונה, בניגוד מוחלט ליחס כלפי בחורה "רגילה" שמתלוננת על הטרדה מינית ומסתייגת מלהגיש תלונה. אם היה מדובר ברב בבר אילן שהיה מטריד, הגב’ ליפקין שחק היתה בין ראשונות לקפוץ בתביעה לקיום הליכים נגדו, גם אם הבחורה לא היתה מעוניינת להגיש תלונה).

ב. אופי האישומים נשמע קלוש ומופרך – זו הפעם הראשונה שאני שומע מהגב' ליפקין שחק טענה כזו בקשר לתלונה של קורבן. כמובן, לא ייתכן שבחורינו המצוינים נהגו בצורה שהטרידה ממש. אותם בחורים מצוינים שפוצצו את הנערים במכות, לא ייתכן שהטרידו את הנערות.

ג. התלונות מתערבבות בשיח הכללי הבכייני של המפגינים מפרי החוק בעמונה - מה הרלוונטיות של הפרת החוק לכאן? אני מצפה ממנה שתאמר, שזכותה של כל נערה לא להיות מוטרדת מינית.

ד. "אין לשלול אפשרות שמישהו מבין השוטרים נקט לשון גסה כלפי הנערות המתלהמות, שאת היכולת שלהן להוציא מהכלים ולהיות פרועות ואלימות ראינו לא אחת בשטח" - פה יש מספר מאפיינים של כתיבה מגמתית:

"אין לשלול אפשרות שמישהו מבין השוטרים" - כלומר, יכול להיות ששוטר אחד. בחירת המלים שלה מצמצמת את התלונות. אני רוצה לראות שעל אדם שמואשם בהטרדה מינית סדרתית  היתה הגב' ליפקין שחק אומרת "אין לשלול אפשרות (!) שמדי פעם יצאה מפיו בטעות אמירה כלשהי בעלת אופי מיני".

ולגבי המשך המשפט: "כלפי הנערות המתלהמות, שאת היכולת שלהן להוציא מהכלים ולהיות פרועות ואלימות ראינו לא אחת בשטח". המשפט מתמקד במופרעות של הנערות (כקבוצה - כולן מופרעות ואלימות. ונניח שהיו שם בנות - ילדות - שלא היו מופרעות ולא אלימות?), ולעומת זאת, השוטר הבודד, יכול להיות שהתפלקה לו איזו אמירה בעלת אופי מיני.

(ואם יותר לי להוסיף: המשפט המניפולטיבי הזה אומר בעצם: אי אפשר להאשים את השוטרים שהטרידו מינית. הנערות המתלהמות הללו יודעות להוציא בנאדם מהכלים, והן בטח הוציאו את השוטרים המסכנים כל כך מחוץ לכלים, שבאמת מוגזם לצפות מהם לשלוט על הידיים שלהם. או לחילופין, כשמדובר בנערות אלימות ומתלהמות, מגיע להן שיטרידו אותן מינית. קודם שילמדו להתנהג יפה ורק אז נשקול האם הן ראויות להגנתנו. - נטע).

ה.  "ככה זה כשיוצאים להפר את החוק ומתעמתים עם השוטרים... " וכן הלאה.

אז אני לא מתייחס למקרים בהם מישהו נגע במישהי בטעות, או גרר אותה והיא הרגישה לא נעים בתוך האירועים האלימים שהיו בפינוי, כאל הטרדה מינית. אבל הגב’ ליפקין שחק מצמצמת את הכל למקרים כאלו, בעוד שלדעתי האופי של התלונות (או לפחות חלקן) הוא בבירור -  אחר. כלומר, אם בנות טוענות שלא מדובר באיזה מגע מקרי אלא בדברים שנראים יותר מכוונים, או בשימוש בלשון גסה שהגיעה עד כדי הטרדה מינית ("התייחסות מבזה או משפילה למיניותו של אדם"), מזה היא מתעלמת. כל האופי של המאמר הוא כזה, שנועד לצמצם את האירועים שקרו לכאורה.

ו. ושיא החוצפה: "אלא שהבעיה כאן, מעבר לחקר האמת, היא בקושי האמיתי של חלקים מהציבור לגייס אמפתיה לנערות, אל מול המראות הקשים של הפינוי, מראות שהמפגינות והמפגינים הבריונים אחראים להם, על פי השקפתי באופן מלא".

מה הקשר, בשם אלוהים? בהנחה שהתלונות אמיתיות (ואני מניח שחלקן כך), למה אי אפשר לגייס אמפתיה לנערות שהוטרדו וזה לא הגיע להן? איך האלימות של חלק מהמעורבים מקנה לגיטימציה להטרדה מינית של אחרות?

לא צריכה להיות הטרדה מינית בשום מקרה. הבעיה של הגב' ליפקין שחק היא, שהיא מסתכלת על המתנחלים כקבוצה "אחרת", "זרה" ומדירה אותם מקבוצת בעלי הזכויות הלגיטימיות. "הם", כקבוצה, אחראים באופן מלא. לכן הטרדה מינית של הבנות "שלהם" - גם אם אותן בנות, במקרה, לא היו אלימות  - היא לגיטימית.