"ואני כבר החלטתי. אני לא אספר.
להורים שלי לקח המון זמן והמון מאמצים להביא אותי לעולם.
גם ככה אמא שלי מאשימה את עצמה במה שקורה לי, אז תארו לעצמכם מה יקרה אם היא תגלה. ועל אבא שלי אני אפילו לא מתחיל לדבר
…
וחוץ מזה, יש סיכוי שאני אתחתן כדי לרצות את ההורים ואת החברה
… ואולי באיזשהו מקום גם אותי …
אתם צריכים להבין, זה משהו בתוכי שאני לא רוצה. אמנם אני לא מתכחש אליו, אבל אני מוקיע אותו ומייחל לעצמי שעדיף היה לו לא הייתי נולד בכלל מאשר להיוולד עם הבעיה שאני נמצא בה. אולי זה נשמע רגשני מדיי אבל זו ההרגשה שלי. באיזשהו מקום אני גם מרגיש שפשוט אין טעם בזה שאני אמשיך לחיות. זה לא אומר שאני אתאבד, ברור שלא! פשוט אני מסתכל על החיים שלי עכשיו ואני אומר לעצמי שבאמת לא היה קורה כלום ולא הייתי מפסיד שום דבר אלמלא לא נולדתי כלל. אני לא רוצה שתחשבו שאני בן אדם רגיש ודיכאוני שכל הזמן עוסק בעצמו וחושב כמה רע לו. זה באמת לא אני. אבל פשוט לפעמים הרגשות האלה מתגנבים אליי...
המונולוגים של "
Soulost" פוצעים לי את הלב.
הוא בן 18, מאיזור המרכז, חובש כיפה ומדריך ב"בני עקיבא". עכשיו, לפני הגיוס לצה"ל הוא מתלבט בן ישיבה למכינה קדם צבאית ובינתיים כותב בפורום "גייז דתיים" ב"וואלה" על נטייתו לבני מינו.
החברה הדתית מתקשה להתמודד עם קהילת ההומואים והלסביות הדתיים שפרחה בשנים האחרונות מתחת לאפה.
היא אמנם למדה לחיות עם תופעות אחרות שהחלו בתור "רעידות אדמה" כגון: הפמיניזם הדתי, דור "הכיפות הזרוקות", האמהות הרווקות החד-הוריות והגירושים המתרבים בקרב הדתיים, אך ההומוסקסואלים והלסביות הדתיים הם "צפרדע" קשה יותר לבליעה.
כך היה על הקהילה ההומולסבית הדתית להמתין בסבלנות שגם תורה יגיע, ולאחרונה נראה שסוף סוף הגיע הזמן והחברה הדתית בשלה היום יותר מאי פעם להתמודד עם בניה ה"חורגים".
המהפכה הזאת, כמו תמיד, מתחילה מתוך הציבור הדתי עצמו, מכיוון שבדורנו אין אף רב שפסיקתו מחייבת את כלל הציבור ולרבנים אין מספיק כוח לחולל שינויים בחיים הדתיים הציבוריים.
רק אנחנו, הציבור הדתי בכלל, והדור הצעיר בפרט, יכולים לחולל שינוי אמיתי.
הרי אנחנו קבענו שנשים דתיות זכאיות להיות רופאות ועורכות דין והרבנים קיבלו את גזירת הציבור ונתנו גם הם לגיטימציה לקריירת נשים דתיות.
אנחנו הובלנו את כל השינויים וההתפתחויות באורח החיים הדתי המודרני ולא פסקי הלכה של רב כלשהו, ובזכותנו נכנסו לחיי היומיום שלנו ההשכלה הגבוהה, האינטרנט, הקולנוע והתקשורת.
לכן, אל לנו לצפות מהרבנים שיובילו את המהלך שבסופו ינתן לקהילה ההומולסבית הדתית מקום בקרבנו. רק אנחנו יכולים לעשות זאת ולפיכך כדאי וראוי שנכיר את הקהילה הזאת טוב יותר.
הומוסקסואלים ולסביות דתיים
לא, זה לא אוקסימורון. יש הומואים ולסביות דתיים והם כמוני וכמוך כמעט בכל. הם בוגרי ישיבות ואולפנות ויש להם כיפות וחצאיות ואמונה גדולה בה'.
אחד מהם הוא עומר קרני, צעיר דתי והומוסקסואל החובש לראשו כיפה סרוגה בצבעי דגל הגאווה, אותה סרגה לו אמו (!).
רשות הדיבור לעומר:
"נעים מאד, שמי עומר, ואני דתי וגם הומו.
הרבה אנשים מרימים גבות כשנודע להם שאני הומו ודתי.
מי שמכיר אותי כל חיי כדתי מופתע שאני הומו ועדיין נשאר דתי. ומי שמכיר אותי ראשית כהומו מופתע שקיימים הומואים דתיים.
ובכן, אנחנו קיימים.
אמנם רובנו עמוק בארון, מסיבות מובנות שלא אפרט כאן, אך אנחנו כאן, והחיים האלו, כהומו וכדתי אינם קלים.
להיות דתי זה בחירה. אתה אמנם יכול להיוולד בבית דתי למשפחה דתיה, אך אתה בוחר את המשך חייך – האם להישאר דתי, האם לדלל את סל המצוות או לוותר על הכל. או להיפך, האם אתה חוזר בתשובה ושומר מצוות על אף שלא חונכת כך.
לעומת זאת, להיות הומו זו לא בחירה. האם זה גנטי? האם זה נרכש מהחברה? אין זה משנה בעצם, כל עוד ידוע שאין פה בחירה, שזה מה שיש וזהו.
אם כך, למעשה, לא בחרתי להיות הומו דתי. נולדתי הומו ובחרתי להישאר דתי.
הדבר המסובך ביותר בלהיות הומו דתי הוא ההתמודדות עם השאלה הסבוכה מכולם, השאלה שלא ניתנה לה תשובה טובה מעולם. אותה שאלה שמנקרת בכל בחור דתי ברגע שגילה את נטייתו ושאינה עוזבת אותו לעולם, גם אם הוא חושב שהצליח להיפטר ממנה: משכב זכר הוא כידוע איסור מפורש מהתורה. אין לשכב עם גבר אחר משכבי אשה. זוהי תועבה שדינה מוות. אותם פסוקים המדברים על הנושא ידועים היטב, במיוחד לציבור הדתי.
השאלה הגדולה היא לפיכך: למה האל אסר משכב זכר וברא אותי עם נטייה כזו?
הרבה תירוצים ופתרונות ניתנו לנושא הזה.
למי מכם שמאמין שהתורה היא בסך הכל אסופה של דברים שנכתבו על ידי מספר אנשים לפני שנים רבות אין כאן סתירה – החוק הזה לא מדבר אליהם ולא מתאים לחיים שלהם כיום. אך לאדם הדתי, המאמין שהתורה נכתבה על ידי משה מפי האל אין שום דרך לתרץ. הרי לא יתכן שחוק זה "התיישן", אין כאן טעות סופרים, המילים מפורשות וברורות מאד.
בקיצור, מאיזה כיוון שלא תסתכלו על זה, עדיין נותר בעינו הציווי האלוהי המזהיר ואוסר על משכב זכר.
מלבד השאלה הזו והסתירה הפנימית שקיימת, ישנם קשיים נוספים להומו דתי.
ישנה מין תחושה כזו שהומו דתי תמיד יהיה בין הכיסאות. מתנדנד בין קהילה לקהילה, בין חברה לחברה, בין אורח חיים אחד לשני. הוא נמצא בשני המקומות בו זמנית ובעצם לא לגמרי באף אחד מהם.
כשאני נמצא עם החברים הדתיים שלי, אני בדרך כלל לא מספר על נטייתי השונה, אני לא מסוגל להעביר חוויות ולבי נחמץ בכל פעם שנושא חתונה או ילדים עולה על הפרק.
כשאני עם החברים ההומואים שלי אני לא משוחח על ענייני דת, אני מתחמק מנושאים כמו כפיה דתית ולא משתף אותם בחיים ה"אחרים" שלי.
בכל מקום ובכל חברה בה אני נמצא יש לי חסימה כלשהי.
בכל מקום וחברה בה אני רוצה להרגיש שייך, אבל שייך לגמרי – אין לי סיכוי.
אין אף מקום בו אוכל להרגיש לגמרי שלם עם עצמי, חופשי בהרגשותיי ומקובל על הכלל. אני דמות חריגה בנוף בכל מקרה".
הלסביות הדתיות
לאחרונה געשו בתי הכנסת בארץ מהרכילות החמה בדבר זוג צעירות דתיות מהישוב קדומים שבשומרון, אשר יצאו מהארון והכריזו על חתונתן בפני חבריהן.
הבנות חיו ביחד במשך זמן רב אך איש לא ידע שהן לא "סתם" חברות שחולקות דירה אלא זוג אוהבות.
מאז שפרצה הסערה הציבורית לא נשאר מישהו בישוב על כל 3,000 תושביו, שלא מתיימר לדעת כל פרט על חייהן והזוגיות שלהן. הלימודים בישוב הופסקו, שעות חברה הוקדשו לנושא, עיתונאים צבאו על ביתן ואוניברסיטת בר אילן רעשה וגעשה.
ועדיין, הלסביות הדתיות אינן מעסיקות את השיח הציבורי והרבני כפי שעושים זאת הגברים.
יתכן והדבר נעוץ בכך שבתורה אין איסור מפורש על אהבת נשים ויתכן שהדבר נובע מהזלזול המסורתי הכללי באשה ובמיניות שלה או מתפיסת התפקיד המיני של הגבר בהלכה כמשמעותי יותר כמי שמחויב במצוות "פרו ורבו".
מכל מקום, גם הלסביות הדתיות כאן ורבות מהן מחוץ לארון. למען הסר ספק, גם הן אינן זוכות ללגיטימציה.
בתורה אין איסור מפורש על יחסים לסביים, אך ההלכה מתנגדת להם מאחר ויש בהם כדי לערער על המבנה המשפחתי-הזוגי היחיד שההלכה מכירה, שהוא זכר ונקבה.
יחס הרבנים לתופעה
ההומואים והלסביות הדתיים מתקשים להתמודד עם הדואליות של חייהם. מצד אחד - אמונתם ודתם. מנגד - נטייתם המינית וכמיהת הלב.
אין זה מפתיע, אפוא, שאתרים דתיים המציעים תשובות הלכתיות "אינסטנט" מפי רבנים מוצפים בפניות של הומוסקסואלים ולסביות דתיים המבקשים למצוא את מקומם בחברה הדתית.
הרב שמואל אליהו מאתר "כיפה" אינו מכיר ביצור הקרוי "הומוסקסואל דתי" וסבור שמדובר בבעיה פסיכולוגית גרידא הניתנת לשינוי. כך הוא כותב:
"ההומו לא קשור לחיים. צריך לרפא את המחלה הזאת. אלוקים זה לא מפעל של פחיות קולה שלפעמים יוצאת איזה פחית עקומה.
אלוקים לא מייצר אנשים עם תקלות!! הבעיה העיקרית שלך היא בראש. אם תפתור שם את הבעיה – תוכל לפתור את הבעיה עם הלב שלך".
בכנס הרבנים של מכון "עמיאל" שהתקיים לפני כשלושה שבועות נשמעו קולות אחרים.
הרב אדלשטיין, ראש מוסדות "נר לאלף" החרדיים אמר:
"בשנים האחרונות פגשתי עשרות הומוסקסואלים דתיים, ואין לי ספק שבשנים הקרובות כל הרבנים שנמצאים כאן ייתקלו ביותר ויותר מקרים כאלו. כבר היום ישנם אלפים, ויהיו עשרות אלפים.
התגובה שלנו עתידה לקבוע האם ההומוסקסואלים ישארו בקהילה האורתודוכסית, או יפרשו ויקימו קהילות עצמאיות ונפרדות.
האנשים האלה מרגישים את עצמם אורתודוכסים, ואסור לנו לדחות אותם. כשהומוסקסואל בא לפני הרב, הרב חייב להיות מסוגל לחוש את הצער והכאב שעובר על האדם שעומד מולו. בלי היכולת להבין עד כמה קשה עולמו של ההומוסקסואל הדתי, לעולם לא נצליח להגיע אליו.
השלב הראשון הוא לזכור שהאיסור הוא במעשה ולא בנטייה. זאת המציאות, היא אולי מסובכת, אבל זה לא אומר שבגלל זה הקהילה צריכה להיות סגורה בפניו של ההומו".
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח-תקווה, נודע בקהילה ההומולסבית כמי שמעניק תמיכה רגשית ואמפתיה לפונים אליו, ומשיב בסבלנות ובנועם לשאלותיהם באתר "מורשת".
וכך כותב הרב שרלו:
"מאז הקמת האתר אני נתקל יותר ויותר בבעיה זו. כנראה שהאנונימיות מאפשרת לדון בה ביותר חופשיות ואני מכיר במצוקה ובמציאות המסובכת שלך ושל חבריך".
סיוע מסוג שונה מציע ארגון "עצת הנפש" אשר נוסד לפני כשנתיים ע"י הרב שלמה אבינר במטרה לעזור להומוסקסואלים דתיים לשנות את נטייתם המינית. הנחת היסוד של הארגון היא שהומוסקסואליות היא הפרעה פסיכולוגית, בדומה להתמכרויות או למחלת נפש, וכי ניתן להתגבר עליה.
באתר "עצת הנפש" ניתן למצוא מאמרים, הנחיות למורים והורים, תיאור סדנא הנקראת "מסע אל הגבריות" וקישורים נוספים.
האם הומוסקסואליות ניתנת לשינוי?
בניגוד לגישת "עצת הנפש", הדעה המקובלת כיום בעולם היא שההומוסקסואליות איננה מחלה או סטייה אלא נטייה מינית הנקבעת בעיקר ע"י גורמים ביולוגיים כגון: גנים, הורמונים ומבנה המוח.
לא ברור האם יש לנטיה ההומוסקסואלית גם גורמים סביבתיים-חברתיים אך מכל מקום, ברור שהנטייה אינה ניתנת לשינוי באופן רצוני.
מבחינה מספרית מהווים ההומוסקסואלים והלסביות כ - % 10-5 מהאוכלוסיה, ובחישוב פשוט: כ – 40,000 – 80,000 הומוסקסואלים דתיים בארץ.
הרב שרלו נשאל באתר "מורשת" האם הומוסקסואליות ניתנת לשינוי. תשובתו היתה שאמנם אין דעה חד-משמעית בעניין אולם: "מהפניות אלי אני למד כי רבים רבים היו שמחים מאד להשתחרר מנטייה זו אולם אין הם חשים כל משיכה מינית לנשים ומרגישים משיכה עזה מאד לגברים למרות שהדבר פוגע בהם חברתית ואמונתית, ועל כן יש להתייחס לעובדת התחושה כעובדה ולא כרמאות עצמית".
על המצוקה
ואכן, המכתבים הנשלחים לרב מדי שבוע ע"י הומוסקסואלים ולסביות דתיים מבטאים ייסורים וכאב.
"שלום לכבוד הרב,
אני בן 23, בוגר ישיבה. אני הומו.
אני כבר עייף מלשאול ולבקש תשובה.
פניתי לרבנים רבים שהפנו אותי לפסיכולוגים "משלנו". כאלה שחושבים שאפשר לשנות נטייה מינית. כ"כ הייתי עצוב מאוכזב וכועס אחרי הפגישות הנ"ל, אז הייתי על סף התאבדות ורק חבר'ה מ"הבית הפתוח" הצילו אותי. מאז נפגע היחס שלי לציבור בו גדלתי. אני מרגיש נבגד ונטוש.
אינני מבין כיצד אנשים סטרייטים מצווים עלי לוותר על אינטימיות ואהבה. איש מכם (ובאמת אינני רוצה, חלילה, להישמע מתריס) לא היה מוותר על מה שהוא דורש ממני לוותר. כל חבריי מתחתנים, להם יש דרך למצוא אהבה. מדוע אני צריך להישאר בודד כל חיי?
יש הרבה הומואים שרוצים למות כי להם התורה והחברה לא מבטיחות דבר. להם לא מגיע לאהוב ולהיות נאהבים.
וכשם שאף אחד מחבריי לא יחיה עם גבר גם אם הוא ידיד טוב שלו, כך גם אני לא אחיה עם אישה, גם אם היא ידידה שלי ויש לנו תחומי עניין משותפים.
כיוון שכל חבריי מתחתנים מאהבה ומשיכה, אינני מעכל ומבין מדוע אני צריך להישאר עצוב ובודד.
אני בוכה הרבה
אני במשבר קשה כי ה' נתן לי ניסיון שברור וידוע (וזה באמת פאתטי לדרוש מאדם להיות נזיר כל חייו ואפילו לא לקבל על כך הערכה חברתית כיוון שהוא בארון – ועוד לחיות בבדידות)
שאין אפילו איך להתמודד עמו.
ככה ה' יצר אותי ותמיד הייתי שונה מכולם
ואף אחד (חוץ מהומואים אחרים) לא רוצה או לא יכול להבין אותי
אני באמת רואה ברירה אחת לפניי.
הרי ה' לא רוצה בי בכל מקרה וברא אותי באופן שאי אפשר לחיות איתו, וכיוון שעל פי דין תורה אני חייב מיתה
גם כך איש לא יתרגש יותר מדי
אם אני פשוט אלך
אז אולי זה הפתרון.
ואולי אולי אז מישהו יקום ויאמר: ככה אי אפשר להמשיך
גם כך, לי זה כבר לא ישנה.
תודה על ההקשבה (הוירטואלית)".
הפורום
פורום גייז דתיים ב"וואלה" הוא האתר החשוב ביותר העומד לרשות הקהילה ההומולסבית הדתית בארץ. הפורום הייחודי הזה מנוהל ע"י אייל, זאביק ומאיה.
אייל, הומוסקסואל בן 30 המתגורר בירושלים, אוהב ללמוד גמרא ומדרש ומארגן ומעביר שיעורי יהדות. שחקן בתיאטרון ומפעם לפעם גם מחזאי ובמאי.
זאביק, בן 27, חזר בתשובה לפני 11 שנים, לומד בבר-אילן תואר שני בקרימינולוגיה ותעודת הוראה.
מאיה, בשנות ה – 20 לחייה, מאזור המרכז. גדלה במשפחה חרדית שמדחיקה. "עמוק בארון" עם שבעים מנעולים, אזעקות אלקטרוניות, מצלמות במעגל סגור וחיישני לייזר. יש לה בת זוג כבר כמה שנים.
הפורום תוסס ומגוון. החבר'ה ברמה גבוהה, מחליפים ביניהם חוויות, לבטים, תהיות, תסכולים ובדיחות – בעיקר על עצמם.
מפעם לפעם הם נפגשים לערבים מאורגנים או לשבתות משותפות. בפורום הם דנים, בין השאר, בפרשת השבוע ובסוגיות הלכתיות שונות ומנסים לקבל יחס הולם מהממסד הרבני בארץ.
בפורום חברות גם "בוליק" ו"שוש", זוג הצעירות הדתיות מקדומים שהתארסו לאחרונה ועוררו שערורייה וכן עשרות הומואים ולסביות דתיים נוספים. הרשימה שלהלן בהחלט אינה ממצה ואינה כוללת את כולם, אלא נועדה רק לסבר את העין.
דניאל קאופמן, לומד בישיבת הסדר ומשרת בצה"ל.
אביגיל שפרבר, בת 30, ירושלמית במקור, כיום מתגוררת בתל-אביב, בוגרת "חורב" ותנועת הנוער "עזרא". למדה ב"מעלה" ועוסקת בטלויזיה וקולנוע.
"גנימדס", בן 23, סטודנט שנה שניה באוניברסיטת "בר אילן", מדחיק 3 שנות שירות בצה"ל בתור "עציץ" קרבי, וכבר שלוש שנים שאמא שלו יודעת.
יעל אוריין, בת 28, נשואה לאשה מזה שנתיים וחצי ואמא לתינוקת בת שנה וחמישה חודשים. בוגרת החינוך הממלכתי-דתי ו"נווה חנה", שמונה שנים מאז יצאה מהארון, ירושלמית במקור ותל-אביבית בהווה.
רון, בן 29, תושב השרון, דתי כיפה סרוגה, בארון באופן חלקי. לומד הסמכה לרבנות. כרגע- נטול בן זוג ומקווה למצוא אחד במהרה. ב- 7 השנים האחרונות מנהל ביכנ"ס אורתודוקסי של הקהילה ומתחיל לעבוד על כתיבת ספר מנהגים של הקהילה.
"סינדרלה", בשנות העשרים לחייה, בוגרת מינהל עסקים, לסבית דתיה מאיזור ירושלים, מחוץ לארון.
"קשור בגרטל", היישות החסידית בפורום, בן 28, חובב ביטויים ביידיש, מחוץ לארון וחובק בן זוג אהוב מזה מספר חודשים.
גלי, בת 25, בוגרת אולפנית, שירות לאומי ותואר במשפטים ב"בר אילן". עו"ד וחיה בזוגיות עם יעל (ע"ע) כבר שלוש שנים.
יעל, בת 29, חילונית, בוגרת "השומר הצעיר", צה"ל וכיום אחות מוסמכת עם תואר וסופרת בפוטנציה.
אביעד דורון, בן 27, ירושלמי, למד ב"הימלפרב", בעל תואר ראשון במדעי המחשב, מחוץ לארון כשנתיים ואוחז בבן-זוג חילוני מעל לשנה.
ד. א, לסבית דתיה החיה עם בת זוגה הדתיה בירושלים ומגדלת עמה את שני ילדיה בני השנה. לברית המילה הגיעו גם החברות מהאולפנא והחברים מאוניברסיטה שחלקם בוגרי ישיבות הסדר.
"Sensetive", בן 19, חרדי לשעבר (מחסידות "תולדות אהרן" המכונים גם נטורי קרתא), היה מאורס לנערה מהחסידות אך ביטל את האירוסים ועזב את החסידות לאחר שלא היה יכול לחיות עם נטייתו.
ולרי חיון, בת 34, גרושה ואם לשלושה. אוחזת בבת-זוג מזה 4 חודשים.
גלעד נווה, בן 40+, מתחזק בדת אחרי שנים של חילוניות. מתכוון להביא ילדים לעולם עם מישהי שתדע על נטיותיו המיניות.
נילי, בת 21, סטודנטית, עדיין בארון.
יצחק, בן 41, ירושלמי, נשוי, הומוסקסואל בארון, למרות שאשתו יודעת וכמה מחבריו יודעים ומסייעים.
"נם-נם" (דתיה בוגרת אולפנה) ומיקה (חילונית), הכירו בלימודיהן לתואר ראשון וחיות כזוג "מחוץ לארון" מזה 7 חודשים.
אסף זהבי, בן 41, בתוך הארון אך משפחתו והרב שלו יודעים ומקבלים אותו.
"צמח-בר", בת 31, חדשה בפורום, מכורה למוזיקה ולקריאה, עוסקת בתחום טיפולי.
ניב שטראוס, בן 32, נצר לשושלת חסידית, גרוש ואב לשלושה, עובד בתחום ההיי-טק. משפחתו הקרובה יודעת.
"מסובכת", בת 26 מאזור המרכז. עדיין לא בטוחה אם היא בתוך הארון.
הראל בן-ארי, בן 36, חיפאי, מאוהב בחבר הכי טוב שלו, שהוא גם המפקד שלו במילואים ומשתתף פעיל בפורום. המשפחה שלו כולה בחו"ל ויודעת.
ירון, בן 32, נציג הדתל"שים בפורום, בוגר "חורב", הישיבה התיכונית בשעלבים וישיבת ההסדר "הר עציון" בגוש.
עומרי מואב, בן 34, מתגורר בגוש-דן עם בן זוגו שלטענתו "זיכה אותי בתורה ומצוות".
דודו, בן 25, משפטן ירושלמי השייך לזרם הוורוד של חירות.
אבנר, בן 22, מאיזור ת"א, כמעט שלוש שנים מחוץ לארון ויש לו בן-זוג כבר שנתיים.
"זהב וכסף", בן 18 מחיפה, מתגייס בעוד חודשיים למודיעין. בינתיים רק אחותו בת ה- 16 יודעת.
"ליאופולד", בן 20, סטודנט שנה ראשונה לפסיכולוגיה, מחוץ לארון כבר יותר משנה.
צוריה, סטודנט למשפטים, חוזר בתשובה מזה 5 שנים לערך, נמצא עמוק בארון ומקווה למצוא את תרופת הפלא.
"עידן חדש", 20+, גר בצפון, תלמיד ישיבה לשעבר אבל מרגיש כבן ישיבה לכל החיים. כיום סטודנט ומנהל פורום גייז דתיים ב"הייד פארק".
"יום גשום", בן 35, קיבוצניק לשעבר, עובד סוציאלי המטפל בנוער בסיכון. בן זוגו חובש כיפה, אבל גם הוא ביחסים מתהדקים עם הקב"ה. בני הזוג לומדים יחד בבית מדרש, ו"יום גשום" לומד תלמוד באוניברסיטה.
אלי באום, בן 30, מאזור המרכז, נשוי.
יניב, בן 30, ירושלמי, סטודנט לתואר שני, עמוק בארון.
"אולי נקים ישיבה של הומואים?"
בשבוע שעבר פרסם אילן דור, חבר הפורום, את ההודעה הבאה:
"אני רוצה ללמוד חסידות וללמוד בישיבה אבל אני גם רוצה לצאת מהארון.
חסידות זה אושר -לב ופנימיות התורה, מאוד רוצה ללמוד חסידות אבל לא אוכל ללמוד ברצינות אם אסתיר את זהותי האמיתית (שאני הומו כאילו :-) ).
מישהו מכיר רב חסידי שניתן לדבר איתו על עניין זה?
דבר שני,אני רוצה ללמוד בישיבה. (לא למדתי בישיבה והיום אני כבר בן 23),אבל איך אוכל ללמוד עם חברה הומופובים בייחוד שאני רוצה להיות מחוץ לארון?!
אולי נקים ישיבת גייז פרנדלי ?
J
למה זה כל-כך חשוב
ההתמודדות עם הקונפליקט "דתי והומוסקסואל" היא בעיה של כלל החברה הדתית ולא של הקהילה ההומולסבית הדתית בלבד.
במכתב חשוב ומרגש שהתפרסם לא מזמן באתר "מורשת", התרעם הכותב האלמוני על "עצימת העיניים" של החברה הדתית לנוכח הבעיה והתריע על תוצאותיה הקשות.
"למרבה הצער, ההומוסקסואליות אינה בעיה של מספר אנשים אומללים שמשהו בחיים שלהם השתבש אלא מצב נפשי שבוודאות ידועה מראש ייפול על אחוז מסוים מהנוער. ככה זה. כל שנה, אחוז מסוים של נערים יגלה בקרבו את הנטיות הללו והמשחית לא מבחין בין ילד "חרוץ" לתלמיד גרוע, או בין ילד "דוס" לחפיפניק.
כל ההתייחסות הדתית הפומבית לבעיה מצטמצמת במקרה הטוב לעזרה בשידוך, פה ושם מכתב של הרב אבינר, שם מאמר ב"אסיא" או ב"דעות" וגם אי מיילים כמו באתר הזה, אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו: האמנם אלה הכלים הציבוריים הראויים להתמודד עם אסון נורא כזה?
מעבר לכבוד וההערכה לכבוד הרב על עזרתו, הרי הבעיה לא תיפטר ברמת האימיילים האנונימיים שאנו שולחים לאתר מורשת, ותגובות הרב אליהם. את התשובה למכתבי צריכים לכתוב כל רבני הדור ואישי החינוך שבו ביחד!
שיטת ההתעלמות הטוטאלית מהבעיה, שהיא תכל'ס המצב בשטח, היא השיטה הגרועה מכל. שכל רב, מחנך ומורה ישאל את עצמו בכנות: מה עשיתי לביעור הנגע הכואב הזה?
כדי לתת גם מימד אישי למכתב זה, אספר מעט על עצמי. אני בן 30, נשוי ואבא לילדים. למדתי בישיבה תיכונית ואח"כ בישיבת הסדר. מתחילת גיל ההתבגרות אני נמשך לבנים. לא שיתפתי לא את משפחתי ולא את מחנכי בבעיה שלי, כי התביישתי ופחדתי. הם מצידם מעולם לא יזמו עמי שום שיחה בנושא יצר המין, לא בבית ולא בכיתה או בשיחה אישית עם הר"מ ובוודאי שלא הזכירו אפילו באיזושהי צורה את נושא ההומוסקסואליות.
לגבי נושא החינוך הנפרד, מאז גיל 14 יש לי תחושה שמסובבים לי סכין בתוך הלב: כי בשבילי הדבר הכי צנוע היה להיות בתנועת נוער מעורבת מבוקר עד ערב. תפילה בבית הכנסת בליל שבת, כשכל הבחורים החתיכים רחוצים ולבושים במיטב מחלצותיהם לכבוד שבת המלכה. יש לכם מושג מה זה עושה לי (ולשאר המאות והאלפים, הצעירים והמבוגרים המתייסרים כמוני)? רק תדמיינו שמקום התפילה הקבוע שלכם הוא
… באמצע עזרת נשים. ואל תשכחו את הריקודים הצפופים בחתונות, בפורים ובשמחת תורה. והשירות הצבאי עם כל החיכוך הגופני שהוא מזמן. וחוף הים הנפרד. ומקווה הטהרה. זה מגרה, זה מלחיץ, זה מעיק. בסופו של דבר "ילד טוב" שהולך לישיבה תיכונית ולאחריה לישיבת הסדר נמצא לפחות 8 שנים (!) 24 שעות ביממה בחברתם של בנים אחרים. אוכל, מתפלל וגם מתקלח וישן איתם. נכון, לרובו של הנוער זה המצב האידיאלי עד לחתונה כדי להתרחק מהערווה. אבל האם נגזר על המיעוט להיות מוקרבים על מזבח טהרתו של הרוב? בשבילנו זה 24 שעות של הזדמנויות לגירוי מיני ללא הפסקה. אז מה אנחנו כציבור מציעים להתמודדות עם הבעיה הזו? האם יכול להיות שבציבור הדתי היקף התופעה גבוה מזה שבציבור החילוני בגלל הסיבה הזו?
האם יש לנו אומץ להתמודד בכנות עם השאלה הזו?
ולסיום – בדיחה שהתפרסמה בפורום
גבר אחד, בשנות החמישים לחייו, נכנס לבאר שהוא במצב רוח קודר ופונה לבארמן:
-תכין לי את המשקה הכי חזק שיש לך, ותעשה את זה כפול!
-מה קרה? למה אתה על הפנים?
-גיליתי שהבן הבכור שלי הומו...
הכין לו הבארמן את המשקה והאיש שתה, והלך כשהוא ממרר בבכי. כעבור שבוע הוא חזר שפנו באדמה ובקול עצוב אמר לבארמן:
-תכין לי את המשקה הכי חזק שיש לך, ותעשה את זה כפול.
-מה קרה? עדין בדיכאון מהבשורה של בנך?
-יותר גרוע... גיליתי שגם בני השני הומו...
"לא נעים" אמר הבארמן, והכין לו שוב את המשקה החזק, להקל על צערו, כעבור כמה ימים חזר האיש בפעם השלישית, במצב רוח גרוע כפליים מהפעמים הקודמות וביקש כהרגלו את המשקה החזק.
"תגיד", אמר לו הבארמן, "אין לך בבית אף אחד שאוהב נשים?!"
"יש" ענה לו האיש המדוכא בשקט " אישתי...".
J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
