מהרהוריה של לובשת חצאית

אתמול קיבלתי אימייל מפתיע מבחורה שהכרתי במקהלת "מעיין".

איכשהוא היא הגיעה לבלוג שלי, ולאחר שקראה את הפוסט בו סיפרתי על עזיבתי את המקהלה, היא שלחה לי את המסר הבא:

לא היתה לי ברירה אז הודיתי שאכן, אני אותה נטע שהיא מכירה. בנוסף לכך ביקשתי ממנה לא לחשוף את זהותי, אבל זה היה מאוחר מדי.  

אני יודעת שלאנשים קשה לשמור סודות. תוך דקות היא כבר סיפרה לסנרק, שמיהר ושלח לי מסר שמילותיו: "היי נ'."

בהתחלה חשבתי להתמוטט, לטפס לגג של מגדל עזריאלי ולקפוץ משם. אבל אז קלטתי שזה בכלל לא משנה. הרצון שלי להישאר בצללים כבר פשוט לא קיים.

ולמען האמת, הרעיון לפרסם תחת פסבדונים כלל לא היה שלי. את "אטימות", המאמר הראשון שלי, פירסמתי באתר "במה חדשה" בשמי האמיתי ורק לאחר מכן, לפני הפרסום ב"במחתרת" הציע לי העורך להשתמש בשם בדוי על מנת להגן על עצמי מפני זעמם של הקוראים.

כך נולדה הדר סבטו.

אל תשאלו אותי למה בחרתי דווקא בשם הזה, כי לא אני בחרתי בו אלא הוא בי. השם הזה פשוט קפץ לי לראש ולא הסכים לזוז, כך שהיה לי ברור שהוא הכי נכון ומתאים לי.

בחיים האישיים שלי אני לא מכירה אף הדר, וסבטו הוא ככל הנראה ארנסטו סבטו, מחבר הספר הנפלא "על קברים וגיבורים" (לרוץ לקרוא!) שיתכן ונשלף מתת-המודע שלי באותו רגע.

אז זהו זה. עכשיו אתם יודעים.

ולא יאמן, אני אפילו נושמת לרווחה...  

ואם אתם מכירים אותי מהגנון, מהבצפר, מהשירות הלאומי או ממפגשי "מכורים אנונימיים ל"שולה המוקשים", אשמח ליפול על צוואריכם בהתרגשות ולבכות מול מצלמות הטלויזיה ב"דודו טופז".

שלכם,