מהרהוריה של לובשת חצאית

לכבוד יום העצמאות, כתבה יעל משאלי טור מעניין באתר "NRG יהדות", המוחה על רעיון החרמת יום העצמאות שהגו כמה מרבני הציונות הדתית, בתגובה ל"אסון ההתנתקות", כדבריהם.

משאלי מתקוממת מול החוצפה שבעצם ההתלבטות האם לבטל השנה את יום העצמאות או לחגוג אותו בצנעה, ומזכירה שאחרי השואה (להבדיל אלפי הבדלות - נ.י), אף אחד לא חשב לבטל את ההלל של חנוכה או של ראש-חודש.

"גם אחרי מלחמת השחרור לא נשמע רעיון מהסוג הזה. גם לא אחרי מחדל יום-כיפור, האינתיפאדה הראשונה, השנייה, המחבלים במעלות, האוטובוס בכביש החוף, מלחמת לבנון... כלום. ההלל והתפילות לשלום המדינה וחיילי צה"ל לא היו במעמד ספק. ... כאב העקירה מבטל את נס העצמאות? פגיעה באגו שלכם ... דוחה את התזה האמונית של "ראשית צמיחת גאולתנו"? מאיפה עזות המצח מול המשפחות השכולות? מה האטימות הזאת לכם?"

כשלעצמי, אינני מבינה מדוע משאלי מצפה בכלל שאותם רבנים ספציפיים, אשר כינו את ההתנתקות "גירוש" ויזמו "פולסא דנורא" נגד ראש הממשלה לשעבר, יתייחסו בכבוד למדינה החילונית בה הם חיים. אותם רבנים מכבדים את ארץ ישראל ולא את המדינה החילונית ה"משוקצת", ואם כיבדו במידה מסוימת את מדינת ישראל עד ההתנתקות, הרי שהיה זה בשל ראייתם אותה כחלק מתהליך הגאולה, וכ"חומר בתנור" המתבשל לקראת מהותו האמיתית, להיות מדינת הלכה, שאיפה שהתמוססה בקיץ 2005.

כתבתי למעלה "רבנים ספציפיים", במחשבה אופטימית שאכן מדובר בציבור קטן, שולי וזניח. מסתבר ש"חטא" לא מסכים לצמצום הזה, וסבור שנגע הלאומיות הקיצונית פושה באוכלוסיה גדולה יותר בציבור הדתי. וכך הוא כותב:

"הסתכלתם סביב לאחרונה? בבית הכנסת, או בעזרת נשים, או סתם בגינה? זה כולל גם בנות במכנסיים, רחמנא ליצלן. זה כולל גם כאלו שלא מגיעים לתפילות בבית הכנסת בבוקר או בצהרים או בערב בימים שהם לא שבת, ומוכנים להתרחץ בבריכה מעורבת, אבל ההתנתקות היא "חילול השם" בשבילם. המדד הדתי, שהיא אמור להצביע גם על ההקצנה הלאומית, כבר אינו רלוונטי. המגפה פשתה בעדר כולו, ולא רק בשוליים, וזה למרות שרבנים רבים התגייסו בשבת האחרונה לכתיבת אפולוגיות רבות המסבירות מדוע, בכל זאת, ולמרות הכל, ותוך כדי סתימת האף, וגלגול לאחור, יש לדעתם לחגוג את יום העצמאות ולומר הלל (לא על המדינה שיש לנו היום, אלא על הניסים שקרו לנו בהקדמתה)".

הציפייה המגוחכת ממדינת ישראל להיות ראשית צמיחת גאולתנו הדתית נובעת מתוך אי השלמה של אנשים דתיים עם זהותה החילונית של מדינת ישראל. על אף הגדרתה האוקסימורונית הידועה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", מדינת ישראל היא מדינה חילונית. נקודה. הניסיונות להדביק לה בכוח את ההלכה רק ממאיסה את הדת היהודית על רוב אזרחי המדינה ומבזה את הדת עצמה. בעניין הזה אני לגמרי עם פרופ' ישעיהו לייבוביץ.

ומי שההתנתקות הביאה אותו לכדי יאוש מסיכוייה של המדינה להפוך ל"גאולתנו" הדתית, ממילא מוותר על המדינה ועל הציונות, וטוען ש"לא לילד הזה פיללנו". הייתי משיבה לאותם אנשים כפויי טובה, אבל נינה עשתה זאת הרבה יותר טוב ממני. במילים כה מדויקות, בפוסט כה נפלא, היא כותבת:

"אני חושבת שיש בעמדה הזאת הרבה פינוק וילדותיות. פינוק שמגיע ממקום שבע. אנחנו יושבים כבר 58 שנים בטריטוריה משלנו, נהנים מעצמאות, נהנים מצבא חזק, נהנים מהזכות ללכת ברחוב בלי שמישהו יצעק לעברנו "יהודי מלוכלך", נהנים מהזכות להחזיק רכוש ומקצוע בלי שמישהו יחליט לחוקק חוק ששולל מאיתנו את הזכויות האלה.  מתוך סיר הבשר הזה, אפשר באמת לירות לכל הכיוונים ולצעוק כמו ילד שלא קיבל את הצעצוע שרצה, שלא לזה ציפינו ושזאת לא המדינה שלנו. אמר נכון  פרופ' אבי רביצקי (בכתבה שהלינק שלה צורף לעיל): "אני חושב על סבא שלי, שמת מרעב וממחלות בגטו לודז'. אם הייתי מתלונן באוזניו על המדינה, הייתי מקבל סטירת לחי מצלצלת, ובצדק. אנחנו בארץ ישראל, ויש לנו מדינה. אנחנו לא צריכים לחכות שרוזוולט יפציץ בשבילנו את מסילת הרכבת. צריך לראות קודם כל מאין באת, ואחר-כך ראוי לשאול גם לאן אתה הולך, איזה חלק מן החזון הגשמת". מבחינתי, זה מסכם את הכל".

הייתי רוצה שאותם דתיים לאומנים אשר התחבטו האם לחגוג את יום העצמאות אם לאו, יוותרו על חזון מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו (הדתית)" וישאפו למדינה שהיא גאולתנו המוסרית. 

מדינת ישראל איננה הילד לו פיללנו, לא בשל ההתנתקות, אלא בשל השחיתות, הפשיעה והפערים החברתיים. כל אלה לא קשורים לדת, והרבנים הטוענים שאילו המדינה היתה דתית, כל החולאים הללו לא היו קיימים, מיתממים ומתעלמים מההיסטוריה, שכבר גילתה שחיתויות, פשיעה ופערים חברתיים גם במסגרת שלטון דתי (לדוג': ממלכת חשמונאי).

אנחנו, אזרחי המדינה, קובעים כיצד תיראה המדינה, לא רק בבחירות לשלטון אלא במעשינו היומיומיים, בהתנהגות שלהם זה כלפי זה, בערכים שלהם ובתרומתם לחברה, ויש במדינה הזאת הרבה אנשים שאכפת להם. הם פשוט לא מופיעים בעמודים הראשונים של העיתון.

זה לא קשור ללאומיות. זה לא קשור לאדמה. זה בכלל לא קשור להתנתקות. זה קשור לעצמיות שלנו, לניקיון הנפש שלנו, ליחסינו כלפי הזולת.

וכל המתלבטים האם לחגוג את יום העצמאות במדינה שאליה לא פיללו, יעצרו לרגע וישאלו את עצמם בכנות: האם הם הילדים אליהם פיללה המדינה?