מהרהוריה של לובשת חצאית

צהריים טובים, מנויים יקרים! (המממ .. טוב, גם לכם, חסרי הלב שטרם עשו מנוי).

ראשית, אזהרה: בפניכם פוסט אינטימי למדי, כך שכל הצנועים, האדוקים, האלרגיים לעניינים וגינאליים ודומיהם מוזמנים לפסוח על פוסט זה ולהמתין בסבלנות לפוסט הבא.

נשארתם? יופי. אז ככה:

מזה חודש ימים אני מדממת כחיה שחוטה. רופא הנשים שלח אותי לאולטרה סאונד. ביום חמישי בערב התייצבתי, שאננה ועליזה. תוך כמה דקות התברר שיש לי גידול ברחם.

בארבעת הימים האחרונים, מיום האולטרה סאונד ועד אתמול, לא ידעתי את נפשי. הייתי בחרדות מטורפות, בכיתי בלי הכרה. הייתי אומללה ובודדה ללא תמיכתו של הנסיך שלי, השוהה בחו"ל (ולא, פוצי, עידוד בלי חיבוק לא מספיק לי) ודמיינתי את הנורא מכל.

תוך כדי כך הספקתי להדאיג את הנסיך, המשפחה שלי, סו, אלעד ובולצמן (בצ'ט שהיה לנו בג'ימייל אני כתבתי מגילות והוא בעיקר שתק בהלם, מה שגרם לי לחוש כמו אן שרלי בסצינת הקבורה האצילית בסירה הטובעת באגם ... ).

אתמול בערב, סוף סוף, הגיע התור המיוחל שלי לאבחון, והרופא קבע: שפיר. לא ממאיר.

ים של דמעות בכיתי לו במשרד. נפילת המתח היתה מהירה ומרהיבה, ובבת אחת נשאבו ממני כל האנרגיות והפכתי לבובת סמרטוטים ממורטת.

אז נשארתי היום בבית ולא הלכתי לעבודה. הייתי זקוקה למנוחה והבראה, ליבוש מאגרי הדמעות שהתרגלו כבר לפרוץ ללא רסן.

עכשיו יותר טוב. אמנם אצטרך לעבור ניתוח להסרת היצור שהתנחל לי בגוף (להלן: "איציק"), אבל היה יכול להיות יותר גרוע. הבעיה היא שהפרוצדורה שעד הניתוח אמורה לקחת לפחות חודש ימים והרופא תיכנן לקבוע לי את הניתוח ימים ספורים לפני החתונה. כמובן שהזדעזעתי קשות והודעתי לו שאין מצב, אבל עדיין לא ברור כמה מוקדם יותר יוכלו לבצע את זה.

בדיוק דיברתי עכשיו עם הנסיך בטלפון. גשם זלעפות בגרמניה וקור כלבים, וחוץ ממרצה אחד גרוע שמישהו חייב להרעיל בדחיפות, הוא נהנה מהלימודים ומחברת האדולפים למיניהם.

הופתעתי לגלות שלמרות הקושי שלי להתמודד עם איציק בלעדיו, אני שמחה לדעת שטוב לו שם (לנסיך, לא לאיציק! ). חששתי שאכעס שהוא לא פה איתי כשאני זקוקה לו, אך גיליתי שהתחושה הדומיננטית יותר שמפעמת בי היא האחריות להנאה ולאושר שלו שם עד סוף הביקור. וכן, כמי שמשפיעה במידה רבה על רגשותיו ומצב רוחו, הכוח היה בידי, ואני מקווה שהשכלתי להשתמש בו באופן חיובי ככל האפשר, בהתחשב בנסיבות.

כנראה שהקשר הזה הבשיל סוף סוף לאהבה בוגרת ואמיתית. זה נעים לי.

המממ ... האם בכל זאת סיימנו את הפוסט הקודר הזה באווירה אופטימית?

חיבוקים ונישוקים לכולם,

והרבה הרבה בריאות.

שלכם,

נטע ואיציק.