מהרהוריה של לובשת חצאית

חזרתי – ובקטן!

אני מאד מקווה, לטובתכם, שבזמן היעדרותי התגעגעתם אלי נואשות. הבודדים שלא התגעגעו (בטח פסיכופטים) מתבקשים להצטייד בשקר לבן. זה לא יהרוג אתכם.

ובכן, ימים קסומים עוברים עלי.

הגעתי למסקנה שאני גלגול מוצלח במיוחד של ז'אן ד'ארק, אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שאתמול התעוררתי מהשינה בתחושת שליחות קדושה המצווה עלי להציל את העולם, לקדם את האנושות לעתיד טוב יותר ולהטביע את חותמי בספרי ההיסטוריה.

מתוך רגשות נאצלים אלה קמתי ממיטתי בחיפזון, צ'יק-צ'אק התלבשתי ואצתי-רצתי לעבר המטרה הנעלה: שופינג.

סחיטה נטולת אלימות

לא יתכן שלקרי ברדשאו יש יותר זוגות נעליים ממני!

הפקאצה הניו-יורקית הזאת, שבשעות הפנאי עושה נעים לקשיש פלצני עם רגל אחת בקבר מתהדרת בסנדלי גוצ'י משובחים ואילו אני מהדסת לעבר הקיץ הקרב בכפכפים המצ'וקמקים של סבתא שלי.

(צקצוקים פרועים בלשון)

לא נותרה בפני ברירה אלא להסתער כלביאה על מתחם הנעליים בתחנה המרכזית בתל-אביב. אז נכון שזו לא השדרה החמישית, אבל אני מובטלת, זוכרים?

אחד הדברים החביבים עלי ביותר (חוץ מלקטר, לעצבן אנשים ולישון) הוא להיכנס לחנות נעליים, לרעוד מהתרגשות למראה זוג עקבים אלגנטי ואז לגרום למוכר האומלל להתחנן על ברכיו שאקנה אותו. כן, כן, הצד האפל של הירח ... J

חמושה באג'נדה משובבת-נפש זו, פסעתי מעדנות לאחת החנויות, הצבעתי באדישות על זוג הסנדלים הנכסף ושמרתי על פאסון.

אלוהים, אלוהים, אלוהים, הם מושלמים!!!

על הרגליים שלי, כמובן.

אני פשוט חייבת לקנות אותם! (ההשתנקות בשיאה) חייבת! גם אם לשם כך איאלץ לרצוח את המוכר, להעלות את החנות באש ולברוח מה - F.B.I  במשך כל שארית חיי.

המממ... האם יכול להיות שצפיתי לאחרונה ביותר מדי זבלוני פעולה? או שמא זהו הנזק המוחי שנגרם כתוצאה מחשיפה מקרית לפרק נושן ומחריד במיוחד של "צער גידול בנות"?

נו, מילא. עוד כמה ברגים רופפים לא יעשו את ההבדל.

"מאתיים חמישים ש"ח!" פסק המוכר.

"פחחחח..." נחרתי בבוז והשלכתי הצידה את סנדלי הפלא. "נפלת על השכל?"

תוך שניה עטו פניו של המוכר עווית בכיינית מוכרת וקולו הפך להיסטרי: "אבל זה עור אמיתי, מותק. משובח! לא תמצאי כזה באף חנות אחרת!"

"על מה אתה מדבר?" ליגלגה אשת השטן המפלצתית (אני), "ראיתי סנדלים בדיוק כאלה אצל כל השכנים שלך!". נעלתי בחזרה את כפכפי-הסבתא המעאפנות שלי. "אני פשוט אלך לקנות אותם מהחנות הסמוכה ב - 150 ש"ח – "

"לא! לא!" ידיו החלו לרעוד בפאניקה. "קחי אותם ב-150. במזומן. עכשיו!".

(רטטים של עונג) " 120 אמרת?"

"ססססאאאמק... שיהיה 130!".

יו – הו! איזה אושר!!!

פרצתי מהחנות כשבידיי הסנדלים המשגעים שלי וריחפתי באוויר בחולמנות. יש לי סנדלים מהממים ואפילו לא הייתי צריכה לנקוט באלימות בשביל להשיג אותן!

הא-הא-הא!

לא ייאמן.

חלום ליל קיץ

חנויות הלבשה תחתונה מוציאות אותי מהאיזון הטבעי שממילא אף פעם לא היה לי.

במיוחד חזיות תחרה ... הו, מאמא!

מה שמעצבן בחנויות מהסוג הזה (חוץ מהמחירים) הוא המוכרות. משום מה הן תמיד יודעות לפרוץ לתא ההלבשה ברגע הלא נכון ולפתוח את הוילון ב"וישט" אחד מהיר שלא נותן לבנאדם סיכוי לכסות את עצמו בחתיכת בד.

ג'י, אני לא מבינה ת'קטע הזה. הרי אם הייתי רוצה לפתוח בקריירת חשפנות, הייתי גובה תשלום עבור כל הצצה נדירה במה שחנן אותי הטבע, לא?

וכאילו לא די בחשיפתי טופלס קבל עם וקניון, המוכרות האלה תמיד מתעקשות לשלוח ידיים לאזורים האסטרטגיים ולמשש לי את הציצים בלוויית הערות נבזיות כמו: "חיחיחי, איזה קטנים יש לך! את צריכה ה-מ-ו-ן ריפוד!".

תיכף תקבלי כזה בוקס בפרצוף שיעיף אותך לשמים ויכניס אותך לריפוד לכל החיים.

לכל השדים והרוחות, האם כל המוכרות בחנויות הלבשה תחתונה הן לסביות?

מזכיר לי את הטראומה המזעזעת שקרתה לי לפני כמה שנים, כשטיילתי באיטליה ובתמימות אופיינית נכנסתי לחנות הלבשה תחתונה בפירנצה.

הייתי צריכה לדעת שהאיטלקים הוציאו את הציצים הקטנים מחוץ לחוק ושמוטב לי להצטייד בסיליקון בטרם אעז להראות את עצמי בפרהסיא.

אבל אז עוד לא ידעתי זאת, ולכן מיד כשנכנסתי לחנות התקבלתי בקריאות תדהמה והמוכרות התגודדו סביבי כדי לחזות בפלא, כשהן מעבירות מאחת לשניה את המיקרוסקופ.