כבר לא מובטלת
ייאוש מוחלט, אני אומרת לכם. אין צדק בעולם האכזר הזה.
בדיוק כשהתחלתי ליהנות מחיי בטלה נהנתניים הכוללים רביצה אינסופית במיטה, בליסת ממתקים וצפיה בפה פעור באופרת הסבון הדגולה "תשוקות", הגיעו משום מקום כל מיני קרציות והציעו לי עבודה.
מכל הצרות שבעולם, הדבר האחרון שהייתי צריכה עכשיו על הראש הוא לקום השכם בבוקר, לתרום לחיי המסחר והעסקים של המדינה ולהרוויח כסף!
פשוט גועל נפש.
שלא לדבר על כך שעבודה קבועה תביא לתרחיש הסיוטי לפיו לעולם לא אדע האם תרזה פיצג'רלד-לופז מ"תשוקות" תצליח להניח את טלפיה הענוגות על איתן קריין המפונק והעשיר ולגזול אותו מארוסתו העקומה גוון.
ללא ספק, חיי הם שרשרת בלתי נגמרת של טרגדיות פוצעות-לב.
את רוב מציעי העבודה השטניים ניפנפתי מעלי במיאוס כאילו היו זבובים טרדניים, אבל אז התקשר אלי עו"ד פלוני אלמוני שכדי להגן על פרטיותו וכבוד מקצועו (אלק) נשמור על זהותו בסוד (מה גם שלמרבה הפלצות הוא קורא את הבלוג הזה. פדיחה לא נורמלית
…).
וכך נשמעה השיחה בינינו:
עו"ד פ.א: שלום נטע, שמי עו"ד פלוני אלמוני. קראתי את קורות החיים שלך והייתי רוצה לזמן אותך לראיון עבודה אצלנו.
אני: דאאאאי, אתה לא רציני!
עו"ד פ.א: סליחה?
אני: לא, כלום. סתם השתעלתי.
עו"ד פ.א: אה, טוב. אז מה את אומרת?
אני: בן כמה אתה בכלל? נשמע תינוק.
עו"ד פ.א: תינוק?! מה פתאום, אני בן 32!
אני: נו, תינוק.
עו"ד פ.א: מה קרה לך, יש לי ארבעה ילדים!
אני (בצווחה): ארבעה ילדים בגיל
32?! מה, אתה דתי?
עו"ד פ.א: דתל"ש ... את יודעת מה זה?
אני (בבוז): כאילו דה? ברור שאני יודעת!
עו"ד פ.א: טוב, לא כולם יודעים.
אני: אני דתיה.
עו"ד פ.א (בבהלה): דתיה דתיה? כאילו דוסית?
אני: דוסית משוגעת עם קבלות.
עו"ד פ.א: אה, אז בסדר ... תגידי, מאיזה שבט את?
אני: יאללה, יאללה, אל תתחיל. חוק הדתיים השלובים כבר מזמן יצא לי מכל החורים!
עו"ד פ.א (באכזבה): טוב, נו. אז לעולם לא נדע אם את מכירה את משה כהן ...
--- שתיקה מביכה ---
אני: תגיד ... אתה עדיין רוצה שאגיע לראיון?
עו"ד פ.א (מתעורר לחיים): בטח, בטח, אבל את לא מתכוונת להגיע עם חצאית מתנחלות, נכון?
ראיון רציני לא היה שם. סתם ישבנו במשרד והרצנו דאחקות. היה באמת כיף, אבל היה ברור לי שהכימיה טובה מכדי ליצור יחסי עבודה מקצועיים.
מה שכן, עו"ד פ.א שיחק אותה בגדול כשהמליץ עלי בחום באוזני החברים שלו, שבמשרדם אני עובדת היום. 
בדיחת עורכדינים (1)
בעיר אחת התגורר עו"ד מצליח ועשיר מאד.
לרגל חג הפסח הממשמש ובא, התקשר אליו ראש
העיר ואמר: "ידידי, אתה מנכבדי העיר, מבניה הראשונים והיקרים ביותר. אודה לך אם תרים תרומה לעיר".
"אתה לא מתבייש לבקש ממני תרומה?!" הזדעק עורך הדין. "אתה יודע שיש לי אמא חולנית
שעלות הטיפולים שלה מגיעה לכדי 40,000 ש"ח בחודש?!".
"לללא
…"גימגם ראש העיר במבוכה. "לא ידעתי …".
"ושיש לי אח נכה 100% עם 10 ילדים שפרנסתם עולה כ - 20,000 ש"ח בחודש, ידעת?".
"בחיי שלא ידעתי" אמר ראש העיר, כשהוא מבקש לקבור את עצמו באדמה. "אני כל כך מתנצל
…".
"וידעת שאחותי פרוצה נרקומנית שעלות השיקום שלה הוא כ - 30,000 ש"ח בחודש?" המשיך עורך הדין לגעוש ולרעוש.
"תראה, אני ממש מתנצל
… אם הייתי יודע לא הייתי מתקשר" ראש העיר כמעט בכה.
"אז תקשיב, ותקשיב טוב!" צווח עורך הדין לתוך השפופרת. "אם אף אחד מעדת הטפילים הזאת לא רואה ממני שקל מסריח אחד, בטח שאתה לא תראה!".
מה זה, לכל הרוחות?!
קטע הזוי כל כך כבר מזמן לא היה לי.
במסגרת העבודה החדשה שלי, יוצא לי להתרוצץ רבות בין בתי המשפט השונים בשליחות לקוחותיי העצבניים.
בשבוע שעבר הגעתי לבית המשפט כמה דקות לפני המועד שנקבע לדיון. הדיון עצמו היה אמור להתקיים הפעם בלשכת השופט ולא באולם, ולכן המתנתי מחוץ ללשכה עד שפקידת העזר תקרא לי להיכנס פנימה, וניסיתי לחפש בעיניי את עורך הדין של הצד שכנגד שלא נראה באיזור.
בינתיים, כדי לא לבזבז את זמני היקר, עסקתי בעניינים שברומו של עולם, כלומר: שייפתי את ציפורניי וספרתי את החצ'קונים של פקידת העזר.
רבע שעה חלפה. סיימתי כבר את מלאכת השיוף ואיבדתי את הספירה בערך בחצ'קון ה
– 201.
פתאום יצא מלשכת השופט מישהו שנראה כמו עורך דין (קרניים מחודדות, זנב מתפתל וקילשון) ושאל אם אני מוזמנת לדיון.
בטח! קפצתי ממקומי ומיהרתי להיכנס ללשכה.
השופט ישב שם עם עורך הדין שהציג את עצמו כבא-כוח הצד שכנגד. שניהם הביטו בי בחומרה, והשופט אמר בקרירות: "אני לא מבין איפה היית. לפני כמה דקות נתתי פסק דין נגד מרשך!".
"מממההה?!" פערתי פה ועניים בתדהמה. "אבל הייתי כאן כל הזמן!"
השופט הציץ בשעון בקוצר רוח ונעץ בי עיניים מאשימות. "על מה את מדברת? לא היית כאן! חיכינו רבע שעה, פקידת העזר הודיעה במערכת הכריזה שהצדדים מוזמנים ללשכתי, ולא קיבלתי ממך כל סימן. אני מצטער, פסק הדין כבר ניתן!".
"אבל כבודו!" אמרתי נסערת, "גם אני מחכה כאן כבר רבע שעה, לא שמעתי שום הכרזה ברמקול ובכלל לא ראיתי שמישהו נכנס ללשכה שלך. אני מבקשת לתת למרשי את יומו בבית המשפט!".
השופט נאנח, הביט בי בתיעוב ואז פנה לעורך הדין של הצד השני, שישב שם בפרצוף זחוח ומחייך. "אם חברך הפרקליט יסכים לבטל את פסק הדין ולהתחיל את רישום הפרוטוקול מחדש, אהיה מוכן לחדש את הדיון".
בבת אחת נמחק החיוך המטופש מעל פרצופו העגול של יריבי. "מה פתאום?! אני מצטער, כבודו, ביטול פסק הדין יפגע במרשי, ובסך הכל לא אנחנו אשמים שעו"ד יוסף התרשלה ו
…".
"כבודו, אני מבקשת. לא התרשלתי. הייתי פה בזמן ו
– "
לא סיימתי את המשפט כשלפתע השופט התחיל לצחוק. מן צחוק מתגלגל, רועם ומהדהד. משהו מטורף לגמרי.
"חה, חה, חה, עבדתי עליך!!!" הוא קפץ מכיסאו והתחיל למחוא לעצמו כפיים. "איזה קטע, חה, חה, חה, איך האמנת לי!".
"אה? מה? אלוהים, מה קורה פה?
"זו היתה מתיחה!" נזף בי השופט בעליצות, עיניו בורקות. גם עורך הדין שכנגד עשה את עצמו מתלהב. "מה את כל כך, רצינית? תשתחררי! חה, חה, חה, לא כיף היה הקטע שעשיתי לך?"
כיף. בטח כיף. ממש דיסנילנד.
השופט הפסיק לרקד ברחבי הלשכה וחזר לכסאו, מוחה את דמעות הצחוק שלו. "כל הזמן אומרים לי שאני צריך להפסיק להיות שופט ולהתחיל להיכנס לעסקי המתיחות. אני ממש מעולה בזה, לא?"
"בטח, כבודו. לדעתי, יגאל שילון יכול לארוז את החפצים שלו ולכרות לו חלקת קבר".
"כן, כן!" צחק השופט בהתלהבות. "גם אני חושב כך".
המשך הסיפור משעמם. ניהלנו את הדיון, קיבלתי את מה שרציתי והלכתי הביתה בטראומה קשה.
למען הסר ספק, מדובר בסיפור אמיתי ("לא נגענו!") שקרה בשבוע שעבר באחד מבתי המשפט בארץ. אין לי מושג מה בדיוק עבר על השופט והאם הוא זכר שלא מדובר ב"אחד באפריל" אלא בסתם תאריך רגיל.
מה שכן, פתאום אני מרגישה שפויה וזה מפחיד אותי לאללה.
בדיחת עורכדינים (2)
עורך דין שנסע בלימוזינה שלו ראה בצד הדרך שני אנשים אוכלים עשב. הוא
הורה לנהג שלו לעצור, יצא ושאל אותם מדוע הם אוכלים עשב.
"אין לנו ברירה", ענה אחד האנשים בעצבות. "אין לנו כסף לאוכל".
"אתה יכול
לבוא אתי לביתי", אמר לו עורך הדין.
"אבל אדוני
…" אמר האיש בהתרגשות, "יש לי אשה וילדים וגם הם אוכלים עשב".
"הבא גם אותם", ענה עורך הדין בזריזות, תוך שהוא פונה לשני ואומר לו: "גם אתה יכול לבוא".
"אבל אדוני", אמר השני, "לי יש עשרה ילדים!".
"זה בסדר", הרגיע אותו עורך הדין, "כולם יכולים לבוא לביתי".
השניים נכנסו ללימוזינה, צירפו אליהם את בני משפחותיהם ונסעו לביתו של עורך הדין.
"אנחנו מאד מודים לך, אדוני", אמר אחד האנשים בדרך.
"אני שמח לעשות זאת", ענה עורך הדין, "וגם אתם תאהבו
את זה. העשב אצלי מגיע לגובה של חצי מטר!".
שבת שלום לכולם! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
