מהרהוריה של לובשת חצאית

אתמול בערב נחתנו בבנגקוק, אחרי יום מדכא ברמת רפאל מירילא.

הטיסה ארכה 11 שעות (תרגום: נצח ועוד יותר מזה) ורק לי, מכל הנוסעים, שכחו לשים שמיכה, אוזניות, עיתונים ומגזינים. אה, כן, ומקום לרגליים.

טוב שהחלונות במטוס אטומים, אחרת הייתי קופצת.

כבר בשדה התעופה הישראלי פיתחנו, הנסיך ואני, גישה פילוסופית עמוקה לפיה "ישראלים זה פיכסה" ובהתאם לכך, התרחקנו מאה אמות מכל נועלי הקרוקס למיניהם, נעצנו מבטי תיעוב בישראלי מכופכף שנפנף בהתלהבות בספר של שרה אנג'ל (!) ורקקנו הצידה למראה כל תיק ג'נספורט ממורטט ממנו השתלשלה תווית ירקרקה של "איסתא".

בטיסה ישבנו ליד תאילנדי שבמקרה נולד בישראל, עשה צבא ולמד בבר-אילן ועוד יותר במקרה קוראים לו יוסי. היוסי הזה כבר שנים על קו ישראל-תאילנד ובחזרה, ומכיר את המדינה המלוכסנת כאילו היתה גב ידו השעירה.

יוסי המליץ לנו לא להתעכב בבנגקוק (ממנה אנו אמורים לטוס בחזרה כך שלא נצליח לברוח ממנה בכל מקרה) אלא לטוס ישר לצ'אנג מאי שבצפון. הוא אף התריע מפני בית ההארחה "טאנה", מקום מפגש לכל הערסים והפרחות הישראלים שעורכים שם טיול שנתי של "מקיף קרית מלאכי", כולל הצעות חברות ומריחת משחת שיניים על הפרצוף בלילה.

הפנמנו.

בטיסה מבנגקוק לצ'אנג מאי ישב לצידנו זוג ישראלי צעיר שהביט בנו בחשש והתלחש. גם אנחנו התלחשנו בינינו כדי שלא יגלו שאנחנו ישראלים ויגררו אותנו באיומי אולר ל"טאנה", אך סודנו נחשף וכך התברר שעמי ותמי הצעירים מגדירים את עצמם כישראלים שרוצים להימנע מישראלים.

הודענו להם חגיגית שגם אנחנו ישראלים שרוצים להימנע מישראלים וכך נוצרה בינינו אחוות ישראלים שרוצים להימנע מישראלים אך מוכנים לא להימנע מישראלים שרוצים להימנע מישראלים.

אז נחתנו בצ'אנג מאי. עמי ותמי היו שבוזים מהטיסות הרבות והנסיך ואני היינו סתם מסטולים.

כשיצאנו עם התיקים משדה התעופה, עטו עלינו חבורת נהגי מוניות בצווחות אושר: "טאנה! טאנה!".

"נו, נו טאנה!" צווחנו באימה וניסינו לברוח.

"יס, יזראליז!" הם צווחו בחזרה. "יזראליז- טאנה!".

מייד שלפנו מלונלי פלנט את שם המלון הראשון שנתקלנו בו והורנו לנהג מונית אחד לקחת אותנו ישר לשם. הנהג היה מבואס קשות ובאכזבה נוראית לקח אותנו ל"טאנה".

שעתיים וחצי הסתובבנו ברחוב עם תיקים ששוקלים טון על הגב וחיפשנו מקלט מ"טאנה". בסוף התפשרנו על המלון היחיד שמצאנו. העתק מדויק של המלון מ"פסיכו" של היצ'קוק, כולל נורמן בייטס התאילנדי.

במקלחת שלנו לא היה וילון, עובדה שמחד - הרגיעה אותי (סיכוי נמוך יותר להירצח ע"י בעל המלון הפסיכופט) ומאידך - החרידה אותי (ב"פסיכו" הוילון הוסר כדי לטשטש את כתמי הדם אחרי הרצח). בקיצור, היום אי"ה מחליפים מלון, לפני שנורמן בייטס יחליט לפעול.

חוץ מזה, אתמול בלילה, אחרי ההתארגנות במלון, הלכנו ברגל ל"שוק הלילה". ליתר דיוק, הנסיך ועמי ותמי הלכו. אני נגררתי ביד ע"י זקנה תאילנדית שהסתובבה במלון וכפתה את עצמה עלינו בתור מדריכת טיולים. כל הדרך היא פיטפטה, צחקה ושרה בתאילנדית, ולא שיחררה לי את היד עד שהגענו. לבסוף, למראה הדוכנים והסחורה, היא עזבה אותי ונמלטה אל תוך הלילה בצחקוקים פראיים.

"ראית מה זה?!" התנפלתי על הנסיך, המומה. "ראית איך היא לא עזבה אותי?"

"מה את רוצה?" הוא התגונן. "לך לפחות היא לא מזמזה את התחת!".

יאללה, הגיע הזמן להתנתק. תיכף מתחילה כאן הרצאה על טיול הג'יפים שמתחיל מחר ויימשך אי"ה עד יום ששי. 

נובי, היכוני, אני מביאה לך פיל !

מתה עליכם,

נטע.