מהרהוריה של לובשת חצאית

צהריים מעולים לכם, חברייל'ך!

מה שלומכם?

לאחר כמעט חודש שלם ללא פוסטים, אני גאה להכריז קבל עם ועדה שהצלחתי לעשות את הבלתי יאומן ולהעביר את בלוגי הקט מרשימת "הבלוגים הפעילים ביותר" לרשימת "הבלוגים המשותקים ביותר".

כבוד גדול, גבירותיי ורבותיי. אין ספק.

זה לא שלא רציתי לכתוב. הונסטלי. פשוט לא היה לי זמן ...

תבינו, אני בחורה מאד מאד עסוקה ואין לי זמן מיותר לבזבז על בלוגים מטופשים. במקום זאת אני מעדיפה להשקיע את האנרגיה שלי במשחקים חשובים של "סוליטייר עכביש", בצפיה בסדרת המופת "תשוקות" ובקידום מסע הבחירות של נינט המלכה לראשות הממשלה ("חבר ליכוד, מתלבט? הפיתרון: הצבע נינט!").

חוץ מזה, אני מאד מקווה שאתם מקפידים לספור את העומר. המהדרין והמדקדקים במצוות סופרים, כמובן, גם את העומר וגם את ההומר. בדקו את עצמכם, האם גם אתם בין הצדיקים?

את "יום העצבנות" העברתי בסדנת דיכאון מוצלחת במיוחד (תעשו טובה, אל תשאלו מה זה). דווקא השתוקקתי לקחת את האיסוזו של החבר לטיול שטח פראי, אבל משום מה, אף אחד חוץ ממני לא התלהב מהרעיון.

כנראה שזה קשור איכשהוא למה שקרה בפסח, כשיצאתי לטיול בדרום הארץ בחברת מריצה, פיטפיט והפרינס צ'ארמינג. בשלב מסוים של הטיול, הפרינס החליט לתת לי לנהוג ברכב שלו, מה שהתגלה כטעות פטאלית.

עליתי על מושב הנהג ודהרתי בהתלהבות במורד ההר. אין לי מושג למה כולם צעקו כל הזמן בהיסטריה: "תאטי! תאטי!", והאמת היא שהצרחות שלהם די הפריעו לי לנהוג ולשיר בקולי קולות את "We are the champions", אז הגברתי את המוזיקה ולחצתי יותר חזק על דוושת הגז.

לבסוף הואלתי בטובי לעצור ולהביט בפרצופים החיוורים של החבר'ה. המצב היה קשה. מריצה התעלפה במושב האחורי, פיטפיט הכופרת מילמלה פסוקי תהילים (!) ורק הפרינס הביט בי בהלם ופלט: "את קצת פסיכית, את יודעת?"

לא, מותק, עשרים ושש שנה עם עצמי ועדיין לא שמתי לב.

בחיי, היה סבבה אגוזים.

חוץ מזה, החברים שלי לא בילו יותר טוב ממני.

אלעד, למשל, "בילה" (יה, רייט) את "יום העצלנות" בבת-ים!   

אלוהים אדירים, אלעד! מה לעזאזל עבר לך בראש כשנסעת לכיוון הזה?

ואחרי מהלך פסיכוטי כזה, אתה באמת מתפלא שאני שוקלת לנתק עמך את הקשר?

גאד!     

בקיצור, אלעד העביר ערב מרתק בניסיונות נואשים למלט את נפשו מחבורת ערסים בריונים שהפכו את המכונית של החבר'ה שלו לעיסת קצף.

כיף גדול.

בכלל, "יום הקמצנות" כבר מזמן לא מהנה כמו שהיה בילדותנו. פעם ה"שערות סבתא" היו טעימות. היום השערות של סבתא שלי (או ליתר דיוק, מה שנשאר מהן) נראות לי יותר אטרקטיביות.

ובמשרד שלנו, שמחה והילולה, ממשיכים לנהל דיונים סוערים שעתידים להשפיע על גורל העולם והאנושות. היום, לדוגמא, עורכי הדין הגברים (אלא מה?) במשרד כמעט הלכו מכות תוך כדי ויכוח על סוגיית "ענבל גבריאלי בביקיני".

בכלל, היום אנשי המשרד שלי השתדלו להתמקד במה שבאמת חשוב בחיים, ואני מאד מעריכה אותם על כך. כחלק מהשינוי המבורך, נכנס אחד הבוסים לחדרי והפתיע אותי בחקירה צולבת אודות הפיינל פור. כל תשובה שגויה מצדי גרמה לו להטיח ראשו בקיר ולמלמל: "איי איי איי, איזו בורה ועמת הארצות ... אנ'לא מאמין שאת עובדת אצלי ...", ומתוך המצוקה הגוברת והולכת של כלי הדם שלי, רק במזל הצלחתי לנחש שהערב מכבי משחקת נגד צסק"א.

נראה לי שאם לא הייתי מצליחה לענות נכון על השאלה הזאת, הייתי מושלכת בבת אחת לרחוב עם הפקלאות שלי, פלוס בעיטה למזכרת.

אז הערב ישודר המשחק הגורלי, בתקווה שנהיה שם גם במוצ"ש הבעל"ט .

שיהיה לכם יום צהוב-כחול. אמן.