פסיכופטים

הבוקר חשקה נפשי בחטיף סניקרס. קורה.

ומה עושה אדם רעב החפץ בשוקולד? נכנס למכולת הקרובה וקונה לו אחד.

לרוע המזל בחרתי להיכנס דווקא למכולת של חניבעל לקטר וכשהתכוונתי לצאת מהמכולת וסניקרסי בידי, פנה אלי הזבן (חניבעל), חייך אלי במלוא פיו ואיחל לי המשך יום מהנה.

אלוהים אדירים. האם נגזר עלי להיתקל בפסיכופטים על כל צעד ושעל? האם לעולם לא אוכל לקנות סניקרס בביטחון שכל רע לא יאונה לי?

עד מתי רשעים יעלוזו?!

מיותר לציין שבבת אחת הלב נפל לי לתחתונים, נטלתי את החטיף בבעתה (לא מפקירים קורבנות בשטח!) וברחתי מהמקום כל עוד נפשי בי.

אני אומרת לכם, כבר לא בטוח להסתובב ברחובות בימינו.

הפצוע האנגלי

החבר שלי חולה.

או.קיי, אז הוא לא פצוע ולא אנגלי, אבל אל תהיו כל כך קטנוניים. זה התפקיד שלי, שכחתם?

בעצם, קבלו תיקון: הוא לא חולה, הוא גוסס. שוכב על ערש דווי. מתפגר לאיטו.

ככה זה כשלגברים יש כאב גרון קל.

למעשה, אני חושדת שהבחור בריא כשור אך מנסה בדרכים נלוזות לסחוט טיפות חמלה זערוריות מלבי האכזר והקר כקרח.

אני, כמובן, משתפת פעולה (צחוק מרושע).

כחלק מה"טיפול" המסור בו, אני מציפה אותו באינספור כוסות תה דלוח ומגעיל עם טונות לימון חמוץ משנה שעברה, ומכריחה אותו לשתות עד הסוף, גם כשהוא נחנק משיעול.

המממ ... מזכיר קצת את הסרט "מיזרי", לא?

כלומר, חוץ מהקטע בו היא מרסקת לו את הרגליים בגרזן ... אבל נו, מילא, תמיד אפשר להשלים את החסר.

בהתחלה הוא הצטרד קמעא, ואני נפלתי מהרגליים מרוב התפעלות מקולו הסקסי הלחששני החדש, אך למרבה הבאסה, למחרת הוא כבר נשמע כמו מכסחת דשא מקולקלת.

עכשיו לא רק שזה לא מושך, הבעיה האקוטית היא שאי אפשר להבין מילה ממה שהוא אומר, והדיאלוגים בינינו נשמעים בערך כך:

הוא: "קראקקראקקראק ...".

אני (בצעקות): "מה? מה?! אנ'לא שומעת!!!".

לא שזה כל כך חשוב. הרי ידוע שתקשורת בין בני זוג היא בין האלמנטים הזניחים ביותר במערכת יחסים, ובכל מקרה אין לי זמן וכוח לבזבז על עניינים מיותרים כאלה.

חוץ מזה, לפעמים אנחנו משוחחים. אמנם ה"שיחות" בינינו מורכבות בעיקר ממונולוגים שלי תוך כדי הנהונים שלו, אבל באמת שאין לי תלונות.

תשובות לשאלון השבועי

שאלונים מטופשים יש ל"ישראבלוג".

בדרך כלל אני בוהה בהם, הם בוהים בי, ותוך שלוש שניות אנחנו מחליטים להיפרד כידידים.

הפעם החלטתי לנסות להשיב על כמה מהשאלות. אל תשאלו למה, אני כבר מזמן לא אחראית למעשיי.

יאללה, אנשים, תחזיקו מעמד. עוד לא אבדה תקוותנו. תיכף תיגמר ספירת העומר ונוכל ללכת ל"קיל ביל".

נשיקות, קושקושים,

נטע.