מהרהוריה של לובשת חצאית

בלילה ביקר אותי שוב האיש בעל העין האחת. רק שבחלום עדיין היו לו שתי עיניים.

ושוב שיחזרנו את הסצינה הקבועה שלנו, מאחורי הבניין ההוא בפרישמן, כשהוא קרא לי לעזור לו עם הילד שלו שנפל, וכשמיהרתי בעקבותיו אל מאחורי הבניין, מלאת דאגה וחמלה, הבנתי שאין שום ילד, אבל תאווה יש, והרבה אלימות.

וכמו בכל לילה כמעט, נאבקתי בו כשהוא קרע לי את הבגדים, והטיח את הראש שלי בקיר, עד שכמעט התעלפתי, והמשכתי להיאבק בו כמו לביאה על הגורים שלה, כי הגוף והנשמה שלי הם הדברים היחידים שעוד נשארו לי להילחם עליהם. והוא הכניס לי אגרופים ובעיטות, ואני המשכתי להיאבק בו גם כשנזל לי דם מהאף ומהפה, ובקושי ראיתי, ושמעתי צלצולים באוזניים, והוא קילל: "זונה, ממזרה…" והעיניים שלו היו כל כך רעות, וידעתי שהוא המום מהכוח שלי ומהעקשנות שלי לא לוותר לו.

הוא היה גבוה ורחב, ואני הייתי כמו עכשיו, דקה וגבעולית, עם כל כך מעט בשר על העצמות הכחושות. לא ממש שווי-כוחות. והידיים הגדולות והגסות שלו שוטטו לי בפראות על הגוף, וידעתי שהוא כמעט מנצח אותי, אבל בית כבר מזמן לא היה לי, וגם לא הורים, ומה שנשאר לי זה רק האהבה של דביר. וכשנזכרתי בדביר, האצבעות שלי נפרשו קדימה, ובשארית הכוחות שלי נעצתי את הציפורניים בעיניים שלו. יד אחת פספסה. הוא תפס לי אותה ועיקם מאחורי הגב שלי. היד השניה נכנסה לו ישר לעין הימנית, והציפורניים הארוכות ננעצו באישון. הוא צרח והצרחות שלו התערבבו באלה שלי, וכשהוצאתי את האצבעות שלי מהעין שלו, יצא לו ממנה שפריץ של דם בסילון, והוא איבד את האחיזה בי ונפל. צעדתי אחורה, מזועזעת, וראיתי אותו מתקפל על הרצפה, מתפתל מכאבים, ומכסה את עינו הימנית. כל היד שלו היתה מכוסה בדם, וגם הבגדים. הוא צרח שהוצאתי לו את העין, אז הסתובבתי וברחתי משם בשיא המהירות עם בגדים קרועים ומדממים.

וכשהגעתי לבוגרשוב, ודביר כבר חיכה לי שם דואג, כי איחרתי מאד, נפלתי לזרועותיו ובכיתי. שעות. העיניים שלי התנפחו, אולי מהפנסים שהוא עשה לי, ואולי מרוב בכי. הגוף שלי היה חבול ודואב. לקח לו הרבה זמן להחלים, אבל מיד אחרי שהגוף חזר לאיתנו, התחיל האיש בעל העין האחת להופיע בחלומות שלי כמעט כל לילה. הוא בא לקבל ממני את מה שלא קיבל אז, וגם לנקום בי על שלקחתי לו את העין. בכל לילה אני מתעוררת בבהלה בשלב כלשהו של החלום, ודביר מתעורר גם, ומרגיע אותי בזרועותיו במילים חמות ומלטפות, למרות שאני יודעת שנמאס לו להתעורר כל לילה מאותו סיפור כבר יותר משנה. העיניים שלו כל כך עייפות, אבל הוא לא אומר לי כלום. הוא יודע שאני סובלת מזה הרבה יותר. רק אז אני נרדמת. האיש בעל העין האחת לא מופיע יותר מפעם אחת בלילה.

לפחות אחרי שאני מתעוררת מהחלום אני יודעת שמכאן ואילך יהיה לי לילה שקט.

וגם לדביר.

נכתב ביום 28.4.2002. קטע אחד מתוך ספר (כמעט) שלם.