מהרהוריה של לובשת חצאית

כולם חולים. כו-לם.

בהתחלה הנסיך, אחר כך אני, ועכשיו גיסי, אחותי ואלעד. כל אחד גוסס בביתו וגומע ליטרים של תה חם עם לימון, כשעיניו מזוגגות ואפו אדום ומנוזל. בלאכס.

אבל נתחיל מההתחלה.

שבוע לפני חנוכה, הנסיך חטף וירוס. שבעה ימים הוא קדח מחום, הזיע כמו ממותה, התעטש והשתעל וסירב בתוקף שאגע בו לצרכי הנאה (גררר ... ).

בערב חנוכה, כשהוא כבר היה בריא דיו כדי להשתתף בטריאתלון, התברר שנדבקתי ממנו וכעת, במקום לבלות את שמונת ימי החג בבליסת סופגניות טעימות וזבות ריבת חלב, נגזר עלי לשכב במיטה עם חבילת טישואים, בלוטות לימפה נפוחות, גרון שורף וזיהום דלקתי בפה. הנזלת, השיעול ומצב הרוח הרע הצטרפו כבונוס (חוץ מהמצברוח, שכידוע, נמצא שם גם כשאני בריאה).

ביום ראשון בבוקר ביקרתי אצל הרופא כשאני מייללת בכאב. "אין מה לעשות" הוא בדק אותי והרים ידיים.

"מה ז'תומרת?" סתמתי את האף. "אפשר לקנות דיאודורנט, לא?"

הוא לא חשב שזה מצחיק. בערב גם אני כבר לא צחקתי. הגרון והפה שלי התנפחו למימדי חנה לסלאו וסיכמו ביניהם שאין יותר אוכל ואין יותר דיבורים. ממש חג החנוקה.

"חררר ... חרר...", חרחרתי בזעם כשהנסיך הגיע הביתה, שמח וטוב לב, ובאמתחתו שישיית סופגניות מובחרות.

"מה?" הוא תמה ותקע לעצמו סופגניה אחת בפה.

"חררר!!!" פניי האדימו כאחוריים של בבון. "חררר!!!"

וכך עברתי לעולם הדממה, בו דף ועט משמשים לי אמצעי תקשורת בלעדי. דפדפות שלמות מלאות ב"כואב לי!" ו"אני לא מצליחה לנשום!" בכתב יד אובדני ונסיך אחד נאמן שהתרוצץ כל השבוע בין בית המרקחת למטבח כדי לספק לי תרופות ואוכל שיאיצו את החלמתי.

ואם כבר אוכל, זה החלק הגרוע באמת. לאחר שהתחוור לי שזונדה או קשית הן הדרכים היחידות להכניס לגופי מזון, נשברתי והכנתי לעצמי דייסה. קצת חלב, קצת סולת וסוכר, מערבבים על הגז והופ – חזרנו לגיל חצי שנה. הטרגדיה היתה שגם את הדייסה לא הצלחתי לבלוע.

"אההה!" יבבתי בקולי קולות. "אההה!!!" (תרגום: הבו לי סופגניות ואם אין – מתה אנוכי).

הנסיך הבין, במיוחד אחרי שכופפתי לו את היד מאחורי הגב, וברוב אמפתיה הכין לי תבשיל תינוקות מובחר: בשר וירקות מבושלים ומרוסקים. המעדן היחיד שהגיע אל קרביי מזה כמה ימים.

כל חנוכה גרגרתי תמיסות כחולות ואפורות מרות כלענה, ששרפו לי את בית הבליעה ואפילו המיסו לי כמה שיניים. אבל מה זה כמה שיניים לעומת הררי הסופגניות שהחמצתי במהלך החג?

עכשיו אני בסדר. אמנם נשארו לי כמה צלקות מהקרב, אבל טראפלס שוקולד תוצרת בית מצליח לשכך את הכאב.

בריאות והחלמה מהירה לכל החולים, ובאותה הזדמנות, מזל טוב לפאצ'ה שחגגה אתמול שנתיים להיווסדה. אמא ואבא אוהבים אותך, בייבה.