מהרהוריה של לובשת חצאית

עיתון "הארץ" שוב מעורר פרובוקציות.

והפעם, סיפורו המרגש וקורע  הלב של מעוז כהן, צעיר ישראלי אשר עורלתו היקרה נחמסה ממנו באכזריות בהיותו בן 8 ימים בלבד.

השנים חלפו, מעוז כהן בגר והחכים (?) ולאחר שיטוטים רבים באינטרנט,  החליט שבמקום לגדל כלב או אוגרים כיתר בני האנוש, מוטב לו לגדל מחדש את עורלתו האבודה, לתפארת מדינת ישראל. שלוש שנים נמשך התהליך. כהן מתח את העור סביב גזע איבר מינו באמצעות רצועות של דבק רפואי ושלייקעס שקשר מסביב לירכו במשך 12 שעות ביום, 5-6 ימים בשבוע. בסופו של דבר, הפסיכיות השתלמה. כהן הצליח לכסות את איברו מחדש בעור עבה ולהשיב לעצמו את גבריותו הגזולה.

ממש כמו הפוסט הזה, גם הכתבה שפורסמה ב"הארץ", רחוקה מלהיות אובייקטיבית. הכתב יואש פלדש מתאר בחיל ורעדה את תחושת ההחמצה הגדולה שליוותה אותו לאחר שנחשף ליומן גידול העורלה של כהן באתר "מילה רעה".

כהן הצליח לשכנע את פלדש שהמעשה ה"ברברי" שביצע בו המוהל בגיל 8 ימים הפך אותו ל"גבר לא שלם", מאחר והסרת העורלה מפחיתה את רמת העונג שחווה הגבר במהלך האקט המיני.

"נימול", מקונן פלדש בתוגה בכתבתו, "לא יחוש לעולם את התחושות שחשים גברים שלמים. גם אם ימשוך בעורלתו עד שתגדל ותצמח ותתארך, יישאר נכה: העצבים הרגישים שנגדעו לא ישובו לקדמותם, והוא לא יפריש סמגמה, חומר נעים הדומה לנוזל הזרע, שנובע מהעורלה ומסכך את האיבר בעת קיום מגע מיני. גברים שנימולו בגיל מאוחר מעידים באתר שאין מה להשוות בין חייהם לפני שלשול הגלויה לתיבת הדואר ולאחריו. הזיקפות חלשות יותר, וחלקים נרחבים מהמשחק המקדים נעלמים כשלפין אין איפה להסתתר".

על אף שהעברתי שעה קלה מחיי בגירוד ראש נמרץ, לא הצלחתי להבין מהו החידוש החשוב שמבקש פלדש להביא בפני קוראיו.

אין מחלוקת על כך שברית המילה פוגמת בהנאה המינית. הרמב"ם כתב זאת לפני 814 שנה בחיבורו המונומנטלי "מורה נבוכים". לא זו בלבד, אלא שלדעת הרמב"ם, הפחתת העונג המיני היא הטעם העיקרי העומד מאחורי מצוות ברית המילה מאחר ולדעת ההלכה, ראוי שהאדם ישלוט ביצר ולא להיפך.

ואין כמו המקור כדי להבהיר את הנקודה:

"המילה, לדעתי אחד מטעמיה מיעוט התשמיש והחלשת האיבר הזה כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר ואין המצווה הזו להשלמת חסרון הבריאה, אלא להשלמת חסרון המידות, ואותו הנזק הגופני הנעשה באבר זה הוא המטרה אבל פחתה בה הלהיטות והתאוותנות המופרזים מכדי הצורך. והיות המילה ממעטת כוח הקשוי ואפשר אף מיעוט ההנאה, הוא דבר שאין בו ספק, כי האבר כאשר הוטף ממנו דם והוסר המגן שלו מראשית גדילתו אין ספק שהוא נחלש, ובפירוש אמרו חכמים ז"ל הנבעלת מן הערל קשה לפרוש, וזהו הגדול בסיבות המילה לדעתי".

(רמב"ם - מורה הנבוכים, חלק שלישי, פרק מ"ט).

למען האמת, עורלתו של מעוז כהן ודמעות התנין של יואש פלדש מעניינות אותי כשלג דאשתקד.

מה שכן שווה התעמקות הוא הנחת היסוד של השניים, לפיה ההנאה המינית היא ערך נעלה ביותר, המצדיק את ביטולה של ברית המילה.

אינני טוענת שגישה זו מוטעית מן היסוד אלא שזוהי תפיסה חילונית מובהקת המנוגדת לחלוטין לנקודת המוצא של ההלכה, לפיה על האדם לרסן את תאוותו ולכונן אורח חיים בו הוא שולט ביצר ולא היצר שולט בו.

ואולי כאן המקום לחזור ל"אטימות", המאמר בו טענתי שציווי האל הוא הסיבה היחידה לשמירה על הבתולים עד החתונה.

לפי תפיסת העולם של האדם המערבי המודרני, ולענייננו מעוז כהן, אין שום סיבה להתנזר ממין כשהגוף דורש לבוא על סיפוקו, מכיוון שהאדם הוא מרכז היקום ולכן חשקיי הגוף יכריעו לטובת שחרור מיני של רווקים.

תורת משה, לעומת זאת, מציבה את האל במרכז ומכפיפה את האדם למרותו.

זו התורה שבמסגרתה מלים דורות של יהודים זכרים את בשרם ורק לפי תפיסה זו יש הצדקה להמשיך לחתוך בבשר החי של בנינו גם בדורות הבאים.