מהרהוריה של לובשת חצאית

עברו עלי כמה ימים משעשעים ומעניינים, ודווקא התחשק לי לכתוב פוסט מצחיק, אבל ביום ששי קרה משהו שהוציא לי את הרוח מהמפרשים ושינה לי את התוכניות.

אחותי ביקשה שאעזור לה לחפש עבודה.

תוך כדי ריפרוף על מדור הדרושים, נתקלו עיני במודעה התרה אחר בחורה שתשמש חונכת לנערה צעירה.

אז התקשרתי.

מהעבר השני ענה לי קול ילדותי ומתוק. בהתחלה שקלתי לבקש את אמא, אך נמלכתי בדעתי ופתחתי במשפט הבנאלי: "בקשר למודעה שפרסמתם ...".

הנערה שמעבר לקו שאלה אם אני מוכנה להגיע לארבע שעות בשבוע.

"רק ארבע שעות?" התאכזבתי. "אחותי מחפשת עבודה במשרה מלאה".

"גם שעה בשבוע זה בסדר". קולה הפך מתחנן. "אני רק רוצה שמישהי תבוא לדבר איתי קצת".

"אה, זה בשבילך, החונכות?" שאלתי בהפתעה. "בת כמה את?"

"בת תשע עשרה", היא ענתה בקול קטן.

"ואיזו נכות יש לך?" התעניינתי.

"אין לי נכות".

שוב הופתעתי. "אז מה בעצם הבעיה?"

היא שתקה לרגע, ואז לחשה: "חוסר אהבה מההורים".

ככה, בפשטות, ללא כחל-ושרק. לרגע נאלמתי דום.

"אני מאד בודדה", היא אמרה בקול נשבר. "אני אשלם לך 20 ש"ח אם תבואי אלי לשעה. רק תבואי ...".

רציתי לצרוח מרוב כאב. הבטחתי שאבוא בהתנדבות בשבוע הבא ושאתקשר אליה ביום ראשון.

כל השבת היא לא יצאה לי מהראש.

כבר יצא לי לראות מודעות של סחר באיברים אבל מעולם עוד לא נתקלתי במודעה הזועקת לאהבה.

בתשלום. מאדם זר לחלוטין.