1. בגיל 17 נעניתי למודעה שפרסם ניר חפץ, אז עורך המקומון "על השרון" והיום עורך "7 ימים", והצטרפתי לצוות הכתבים הצעירים של העיתון. הכתבה הראשונה שלי היתה ראיון עם דורית רביניאן, עם צאת יצירת הביכורים שלה, "סמטת השקדיות בעומריג'אן". איתי בצוות הכתבים הצעירים היתה ילדה מוכשרת אחת, סיוון רהב שמה. גם היא וגם ניר חפץ התקדמו מאז בעולם התקשורת ואילו אני, למרבה הצער, בחרתי בלימודי משפטים.
2. הטור הראשון שפרסמתי מחוץ לבלוג שלי המטיר עלי מבול של טוקבקים ארסיים. מאז כבר התרגלתי לקלות הבלתי נסבלת של רעל המקלדות ואני נוטה לקבל את ההשמצות בשוויון נפש. השיא היה 563 טוקבקים לטור ב – nrg והטוקבק הפיוטי מכולם הודיע לי חגיגית שאני "תימניה מיוחמת שלא גומרת".
וואלה.
3. לפני כמה שנים פגשתי ברחוב כוכב טלוויזיה צעיר, ובאקט של התרסה הזמנתי אותו לצפות עמי ועם שותפותיי לדירה בתוכנית בה הוא מככב. למרבה ההפתעה, הוא נעתר להזמנה ובשעה היעודה התייצב בדירתנו, מתמוגג למראה הבנות המאדימות בהתרגשות. אחרי שנרגעו הרוחות, התיישבנו מול הטלוויזיה, אבל אז הדביל פתח את תיקו ושלף משם סטוק של ג'וינטים.
תגובתנו היתה צוננת להפליא, והוא, המום למדי, זע במקומו במבוכה וסינן: "בוא'נה, אתן ילדות קטנות ...".
למותר לציין שידידותנו הכלל לא מופלאה נגוזה עוד בטרם החלה. למעשה, גם ימי התהילה של אותו סטלן לא האריכו ימים, אבל אין מה לומר, היה משעשע.
4. הנשיקה הראשונה שלי היתה בגיל 26 והזוכה המאושר כה נפעם מהחוויה המרטיטה שהוא דבק בי עד היום.
5. בילדותי ונערותי הייתי כותבת מכתבים סדרתית. הייתי מטרידה את כל תושבי הגלובוס בהגיגיי הטרחניים ובאופן מפתיע, לעיתים קרובות גם הייתי נענית בתשובה. מכתבי תשובה היו מגיעים אלי מאירופה, ארה"ב ואוסטרליה וחלקם שמור אצלי עמוק בכספת.
השחקנית האוסטרלית ניקול דיקסון, אשר גילמה ב"קרוב רחוק" את בובי המופרעת, שלחה לי תמונה והקדשה אישית עם לבבות. תלמידות בית ספר מגרמניה התדיינו עמי על מעשיהם של סביהן בשואה. אפילו ראש הממשלה המנוח רבין נענה לפנייתי וכתב שאין לי מה לדאוג: הוא מטפל בנושא השבויים והנעדרים במיטב יכולתו ומקווה להשיב את הבנים הביתה במהרה.
חודשים ספורים לאחר מכן הוא נרצח ואני נותרתי עם מכתב למזכרת.
הפרויקט מסתובב המון זמן ברשת אבל מצא חן בעיניי כשביקרתי אצלה.
והשרביט עובר ל:
אלעד.
סוזנה.
ש. כהן.
נינה.
תום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
