היום בצהריים ניתנה הכרעת מותב בית המשפט השלום בתל-אביב בפרשת "הנשיקה" של חיים רמון.
שלושת שופטי ההרכב פסקו פה-אחד כי רמון אכן אשם במעשה המגונה שיוחס לו ע"י המתלוננת, ועוררו תדהמה וסערה מסוימת בציבור.
כלי התקשורת מדווחים על אכזבה ציבורית מהכרעת הדין, טוקבקיסטים מכריזים על אובדן אמון בבית המשפט וממליצים לרמון לערער ואחרים רומזים על הטיית דין, שוחד וקונספירציה הקשורה למינויה הצפוי של ראש ההרכב לתפקיד שופטת בבית המשפט העליון.
מה גורם לפער כה עצום בין הרושם הציבורי לגבי חפותו של רמון לבין פסיקת בית המשפט בפועל? בפרשות דומות, כגון זו של יצחק מרדכי וזו של זאהר עטאף, לא ניכר פער כגון דא, אלא פסיקות בית המשפט התקבלו בטבעיות ואפילו באנחת רווחה ע"י הציבור, בבחינת "הצדק נעשה".
לדעתי, התשובה טמונה בפסקה האחרונה של פסק הדין, אותו ניתן לקרוא במלואו כאן.
וכך מסכם בית המשפט את פסק דינו:
94. לסיכומם של דברים, לאחר בחינה ובדיקה של כל הראיות, מצאנו שדבריה של המתלוננת הינם אמת לאמיתה.
לעומת זאת, מצאנו שהנאשם לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצמצם את מעשיו ואת אחריותו, ומנגד, הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת.
לאור זאת, אנו קובעים, שהמתלוננת לא פלירטטה עם הנאשם, לא יזמה את הנשיקה ולא הסכימה לה.
אשר על כן, החלטנו להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו.
95. במשך חודשים, מהשלבים הראשונית של החקירה ועד הלום, המתלוננת היתה מושא להכפשות מצד גורמים שונים שלא הכירו את העובדות כהוויתן, עמדה "חשופה בצריח" בלי יכולת להתגונן.
דבר מדברי הבלע שכוונו כלפיה לא היה בו אמת. מדובר בצעירה איכותית, ישרה, לא "פלרטטנית" ולא קלת דעת.
צר לנו, שבתמורה לחשיפת האמת, שילמה המתלוננת מחיר כבד בפגיעה בכבודה ובשמה הטוב. מצערת העובדה, שהנאשם בחר לפגוע פגיעה בלתי הוגנת במתלוננת לצורך ניהול הגנתו.
אנו תקווה ש"המסע המתוקשר" שליווה תיק זה, לא ירפה ידיהן של מתלוננת אחרות במצבים דומים.
על המערכות השונות להתגייס למען מתלוננות עלומות ולגונן עליהן, שמא תחששונה אלה להתלונן ובכך יצא הציבור נפסד.
96. לא נוכל לסיים משפט זה בלי התייחסות לתקשורת.
לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו.
תוכן עדויות פורסם באמצעי התקשורת, טרם עדים השמיעו את עדותם וכך התוודענו, במספר מקרים, ל"זיהום" עדויות.
האיסור שלא לפרסם את עדות המתלוננת הופר ברגל גסה ע"י פרסום מילולי של העימות, שהיווה חלק אינטגרלי של העדות. ראיות מתיק המוצגים, לרבות צילומים, פורסמו ברבים, טרם ביהמ"ש אמר את דברו.
אמצעי התקשורת עשו שימוש נלוז בבדיקות פוליגרף לשלוש עדות ההגנה האחרונות, בנסיון ליצור בציבור את התחושה שהמשפט מתנהל בתקשורת ולא בבית משפט.
תחושתנו היתה שנעשים ניסיונות, לעתים ע"י מסרים מוסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט. ליבנו היה גס בנאמר. לנו השופטים אין אלא את צו מצפוננו והוא הוא בלבד שמנחה אותנו.
בדברים חריפים אלה אומר בית המשפט לציבור: על אף שהנכם משוכנעים כי הנאשם חף מפשע וכי האמת בידיכם, לא כך הדבר. אתם ניזונים משברי ראיות ועדויות שקר שהודלפו לתקשורת באופן אינטרסנטי ואילו אנו שמענו את הצדדים, בחנו את כל העובדות והראיות ובדקנו אותן במשך חודשים בדייקנות וביסודיות.
טוב שדברים חשובים אלה יפורסמו וישמשו מענה לטוקבקיסטים הצווחים במלוא גרונם: "אם הוא הטריד אותה, אז איך היא הצטלמה איתו?".
ועניין נוסף: יש להבחין בין השלכות פסק הדין על חייו של הנאשם חיים רמון לבין השלכותיו על המשפט הישראלי וההתנהגות הנורמטיבית ונחוקית בחברה.
על מבקריה ומתנגדיה של ההלכה המחמירה בפרשנות סעיף 348(ג) לחוק העונשין (ביצוע מעשה מגונה) להיזהר שלא ליפול במלכודת ההגנה על עבריין והכפשת הקורבן מתוך אמוציות ואינטרסים שאינם נוגעים ישירות לעובדות הפרשה הספציפית, אשר נבחנו היטב על ידי בית המשפט.
ביקורת על ההלכה המחמירה - מוטב לה שתהא מנותקת משאלת אשמתו או חפותו של רמון (שהרי זו כבר נקבעה על ידי בית המשפט) ותתרכז בשאלת השפעתה המשפטית והחברתית על כל גבר ואשה בישראל ועל היחסים בין המינים לבין עצמם.
באשר לערעור: סיכוי הצלחתו, לטעמי, אפסיים, מאחר והכרעת הדין נסמכת, רובה ככולה, על התרשמותם הבלתי אמצעית של השופטים ממהימנות עדויות הנאשם, המתלוננת ועדי ההגנה והתביעה. במקרה כזה, ידיו של בית המשפט שלערעור כבולות והוא נוטה להימנע מלחלוק על התרשמותם של השופטים בבית המשפט קמא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
