מהרהוריה של לובשת חצאית

חטא מודאג מההשתלחות התקשורתית בבית המשפט על רקע פרשת רמון. וכך הוא כותב:

"אנחנו מאבדים את הפרה הקדושה האחרונה שלנו, כאן בישראל. כשפרשני ביבים עושים משפט שדה לשופטי בית המשפט, כשקוראים פסק דין ומנתחים את הרקע הפוליטי מאחוריו, כאשר רוצים למנות שר משפטים ש"יזעזע את המערכת" לאור פסק דין המרשיע עבריין מין, אנחנו בדרך הנכונה לאבדון המושלם של הדמוקרטיה הישראלית. הכינו את הסכינים. בפעם הבאה נפגש במהפכה".

ונינה עונה לו:

"מערכת המשפט הביאה על עצמה את אובדן האמון הזה בכך שניסתה לערער את מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות בישראל. היתה מערכת שעבדה נהדר במשך שנים, עד שברק ניסה לקחת למערכת המשפט כוחות שהדמוקרטיה הישראלית מעולם לא התכוונה להעניק לה."

גם אני מודאגת כמו חטא, אבל נוטה להסכים עם נינה לגבי אחריותו של בית המשפט העליון לפחות לחלק מאובדן האמון בו.

ספרה של נעמי לויצקי, "העליונים", החוקר את בית המשפט העליון ושופטיו מתוך ההיכל פנימה,  מחדד את הדילמה הזו.

את ביקורתי על הספר פרסמתי בגיליון סוף השבוע האחרון של "מקור ראשון", והנה היא לעיונכם:

בית המשפט העליון בירושלים ניצב מזה שנים בראש רשימת מוסדות המדינה אשר זוכים, באופן יחסי, לאמון הציבור. ספרה של נעמי לויצקי, "העליונים", שוחט ללא רחם את הפרה הקדושה האחרונה ומעמיד בסימן שאלה את תדמיתו הציבורית הנקייה של היכל השפיטה העליון.

לויצקי חושפת את סודותיהם של שופטי העליון, מפשיטה אותם מגלימותיהם המכובדות ומציגה אותם לא כעליונים, אלא כאנשים בשר-ודם, בעלי אינטרסים, חולשות, אהבות וקנאות. היא מאירה בזרקור את האינטריגות ביניהם, את הצביעות והמניעים האישיים העומדים מאחורי פעולותיהם ופסיקותיהם, ואינה מתיימרת להיות אובייקטיבית.

לדבריה, בית המשפט העליון הוא הארגון החזק ביותר במדינה, חשאי יותר מהמוסד והשב"כ, כוחני וממוסד ורוחש מאבקי כוח והיררכיות. "השופטים בוודאי היו מעדיפים שכל העסק ימשיך להתנהל תחת מעטה של חשאיות", אמרה לויצקי בראיון עם צאת ספרה לאור, "אבל השופט לואיס ברנדייס אמר שאור השמש הוא המחטא הטוב ביותר. ברק אימץ את האמירה הזאת, אבל הוא מתכוון כמובן לכל דבר אחר חוץ מאשר לבית המשפט. אני חושבת שצריך לחשוף מה שיותר".

דעותיה על השופטים ברורות וניבטות אל הקוראים מבין שורות הספר. היא מעריצה את אהרן ברק, מסתייגת מדורית ביניש, משתוממת ממישאל חשין ומחבבת את דליה דורנר. לא בכדי ציינתי ארבעה שופטים אלה ותו לא, שכן הם גיבוריו הראשיים של הספר, ואילו יתר השופטים משמשים בו כדמויות משנה בלבד. לטעמי, יש להצטער על כך, מכיוון שהתמקדותה של לויצקי בשופטים אשר רובם פרשו זה מכבר מכס השיפוט, מחמיצה את ההזדמנות לשרטט את דיוקנותיהם החידתיים של השופטים אשר מכהנים כיום בבית המשפט העליון, משפיעים בפסיקותיהם על החברה הישראלית והמדינה ועדיין אינם מוכרים לציבור הישראלי.

יוצאת מן הכלל היא דורית ביניש, הנשיאה החדשה של בית המשפט העליון, אשר דמותה ומהלכי חייה נפרשים בהרחבה על פני עמודים רבים, כיאה למי שחולשת על תפקיד רב השפעה וכוח ויודעת לנצל אותם היטב. 

לויצקי מתארת את ביניש כ"אמנית שאין שנייה לה בבניית חוסר-אמון", כריזמטית, מניפולטיבית ובעלת עוצמה, אשר כוחה הגדול הוא בהפעלת האנשים סביבה לעשות דברה, מבלי שאלה יבחינו כלל שהם מופעלים. "אמצעי הלחימה המועדף עליה לעולם יהיה הפגיון ולא הגרזן והיא עושה זאת במיומנות מדהימה ובקור-רוח מעורר התפעלות". כותבת לויצקי.

עם זאת, נראה שביניש השופטת, אשר חבה את הקריירה המפוארת שלה לאהרן ברק, פטרונה עוד מימי לימודי המשפטים, היא הנשיאה הנכונה בזמן הנכון, שכן, בניגוד לנשיא היוצא, אשר הקדיש את רוב מרצו לחזון המהפכה החוקתית, ביניש שמה לה למטרה עליונה את אכיפת החוק והמלחמה בשחיתות. בגישתה השיפוטית היא היתה ונותרה פרקליטת המדינה ובכל הנוגע למעצר חשודים, הליברליות היא ממנה והלאה. ניתן לצפות שגישה זו של ביניש תזכה לאהדת הציבור הישראלי המזדעק אל מול האלימות, הפשע והשחיתות אשר גואים בשנים האחרונות למימדים בלתי נסבלים.

בתקופת נשיאותו של ברק, הפך בית המשפט העליון למוסד דומיננטי ואקטיביסטי אשר ידו בכל ויד כל בו. לברק היו דעות מוצקות וקושי גדול לקבל ביקורת. בשנות נשיאותו התכתש בציבור עם פוליטיקאים, רבנים, מתנחלים וכל מי שלא היה שותף לדעותיו. את טענותיהם היה מבטל בתנועת יד מזלזלת, של מי שההגמוניה בידו.

ביקורת נוקבת נשמעה על כך שברק הנשיא עושה בבית המשפט העליון כבתוך שלו. כשנכנסה ציפי לבני לתפקידה כשרת המשפטים, אמר עליה בסערה: "היא תהרוס את מפעל חיי!" ולבני הביעה מורת רוח על כך שעם כל הכבוד לכישרונו ומסירותו של ברק, בית המשפט העליון אינו נכס פרטי של איש אלא נכס אסטרטגי של מדינת ישראל.

ברק היה כה נחוש להוביל לפסיקות המתיישבות עם תפישות עולמו, שהיה משבץ שופטים בתיקים חשובים בהתאם לאידיאולוגיה שלהם. כאשר ראה שהרכב שופטים מסוים נוטה לפסוק באופן הנוגד את תפישותיו, היה דוחה דיונים ופסקי דין, מנהל עם השופטים משא ומתן ובמקרים אחדים אף מעכב את מתן פסקי הדין עד לפרישתם של השופטים אשר פסקו בניגוד לדעתו.  

שיטת המשא ומתן בכתיבת פסקי דין היא חידוש נוסף הנחשף בספר. תוך שהיא מפליגה בתיאורים ודוגמאות, מפריכה לויצקי את ההנחה המקובלת לפיה כל שופט כותב באופן עצמאי את דעתו, ומגלה כי מאחורי הקלעים השופטים מתייעצים זה עם זה, משדלים זה את זה, מחליפים ביניהם טיוטות של חוות הדעת ומתמקחים על הנוסח שיביא לגיבוש רוב דעות.

גם בהצבעות על מינוי שופטים חדשים לעליון מעורבים אינטרסים אישיים ואמוציות. מינויו של תיאודור אור עוכב במשך שנים בשל התנגדותה של מרים בן-פורת, אשר לא ראתה בעין יפה את העובדה שאור חי עם פילגש מבלי להתגרש מאשתו. דורית ביניש פעלה במרץ מבוקר עד ערב כדי לטרפד את מינויה של פרופ' נילי כהן לעליון ובמשך תקופה עשתה זאת על חשבון כתיבת פסקי דין. לטענת לויצקי, ביניש חששה שכהן תאפיל עליה ותאיים על מעמדה בהיכל השפיטה. דליה דורנר התנגדה נחרצות למינויו של אליקים רובינשטיין, ואילו ביניש וברק משכו בחוטים כדי לסכל את מינויה של רות גביזון. ברק הגדיל לעשות וסגר עסקאות עם חברי ממשלה כדי שיתמכו במינוי שופטים שביקרם חפץ, ומישאל חשין התנגד בעיקשות למינויה של איילה פרוקצ'יה, גם לאחר שזו כבר כיהנה בבית המשפט העליון כמינוי זמני, מאחר ובעת שפרוקצ'יה כיהנה כשופטת בבית המשפט המחוזי בירושלים, היא הרשיעה את אלי הורוביץ, גיסו של חשין, בעבירות קשות על פקודת מס הכנסה.

לא היתה זו הפעם הראשונה בה התגלה חשין כנוקם ונוטר. לויצקי מתארת אותו כאדם ילדותי וקפריזי המחלק את העולם לטובים ורעים, אינו שוכח ואינו סולח. מזגו הסוער והחם של חשין היה לו לרועץ בדיונים על מינויו לעליון ואף את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה הפסיד ליצחק זמיר מסיבה זו. בתחילה נפסלה מועמדותו כשופט בטענה שהוא חסר מזג שיפוטי, אותה תכונה המאפשרת לשופט להקשיב בלב פתוח לטיעוני הצדדים, לרסן את עצמו ולהבין את מגבלותיו. מאוחר יותר מונה לעליון ולא היה מאושר ממנו, אולם גם בהיכל השפיטה היה נושא את לבו על דש בגדו, מתפרץ תדיר, צועק ומתגעש, נעלב בקלות וטורק דלתות מאחוריו. בינו לבין ברק ניטשה לאורך שנים יריבות קשה, אישית ומקצועית כאחד, ולא אחת היה נדמה שחשין בוחר לפסוק בכוונה תחילה בניגוד לדעותיו של ברק.

רגישות היתר של חשין כלפי עצמו גרמה לו להתנכר במשך שנים ארוכות לבתו, עצמו ובשרו, בשל העובדה המצערת שנולדה לו מחוץ לנישואין. במשך חמש שנים ניהל חשין רומן עם המתמחה לשעבר, תמר גולן, אולם מייד לאחר שהודיעה לו כי היא הרה ממנו, ניתק עמה קשר וסירב להכיר בקיומה של בתו.

לאחר בדיקת רקמות אשר הוכיחה את עובדת אבהותו, החל חשין להעביר דמי מזונות חודשיים עבור בתו אך עדיין נמנע מלפגשה. כשגדלה הילדה, ביקשה לפגוש את אביה, אותו הכירה רק מכלי התקשורת, אולם חשין עמד בסירובו במשך שנים ארוכות, ורק לאחר שפרש מכס השיפוט, לקראת יום הולדתה ה – 23 של הבת, הסכים לפגשה, ומאז הם מתראים מעת לעת.

אולם על אף שבחייו הפרטיים בחר חשין להתעלם מקיומה של בתו, בשבתו כשופט עליון הוא גינה בחריפות אבות המתנכרים לילדיהם מחוץ לנישואים. הוא לא פסל את עצמו מלדון בתיקים רגישים העוסקים ביחסי הורים וילדים ולא נרתע מן ההקבלה בין תיקים אלה למקרה הפרטי שלו. בשפתו המליצית הוא מביע, תוך סערת רגשות, את סלידתו מהורים שאינם ממלאים את חובותיהם כלפי ילדיהם ובאחד התיקים נזף בקול רועם בהורים שישבו באולם: "בגללכם הילדים שלכם יזדקקו לטיפול פסיכיאטרי למשך כל חייהם". לויצקי סבורה שרגישותו העילאית כלפי ילדים וצרכיהם היא חוויה מתקנת עבור חשין, באמצעותה הוא מבקש לכפר על חטאו כלפי בתו.   

"העליונים" הוא מסמך מרתק, מציצני וקולח. לויצקי רוקחת את סיפוריהם האישיים של השופטים יחד עם אבני דרך מרכזיות בתולדות המשפט הישראלי ומתבלת בפיסות רכילות צהבהבות. התוצאה היא לא רק תבשיל ספרותי מענג אלא גם ספר חובה לכל אזרח שמערכת המשפט הישראלית חשובה לו.