מהרהוריה של לובשת חצאית

יום הכיפורים אמנם חל אתמול, אבל נשארו לי כמה קצוות פרומים אותם אנסה לקשור כאן.

לפני יום הכיפורים פרסמתי באתר "קשת" את הטקסט שבקישור.

הטקסט אולי פרובוקטיבי אבל לא נועד לעורר מהומות אלא ייצג את דעתי באותו זמן. מאז חלפו כמה ימים ויום כיפורים נוסף עבר, ודעתי בנושא השתנתה.

אני מרגישה שטעיתי בפרסום הדברים, ואסביר מדוע.

אני לא מתרגשת מתגובות נזעמות. אני כבר רגילה אליהן ולמעשה עד היום (בכתבות וטורים אחרים) קיבלתי תגובות נזעמות בעיקר מהציבור הדתי, מושא הביקורת שלי.

מה שכן כואב לי ונוגע ללבי הוא כשאנשים קרובים אלי נפגעים, כמו גיסי, כמה מחבריי החילונים ואולי אפילו אישי היקר. חלקם, אגב, אתאיסטים לחלוטין, לא מבקרים כלל בבית הכנסת ולא צמים ביום כיפור, אבל בכל זאת נעלבו מהמסר של הטור.

רני טען שהטקסט מקומם כי אני בעצם אומרת: "זה שלי, אל תגעו", כאשר בעצם בית הכנסת שייך גם לחילונים. אני מודה שקשה לי עם הרעיון הזה מכיוון שרוב השנה חילונים מתייחסים לבית הכנסת והתפילה בהתעלמות או בזלזול. לדעתי, מי שלא מכבד במשך השנה, רצוי שישאר בבית גם ביום הכיפורים. מצד שני, אני לא מכירה כלל או חוק משפטי הקובע שאדם שאינו משתמש ברכוש שלו במשך כל השנה, רכושו מופקע ממנו לטובת מי שכן משתמש בו (למעט מקרקעין לא מוסדרים, אבל זה רק אחרי אי שימוש רצוף של 25 שנה, כאשר מישהו אחר השתמש במקרקעין במשך 25 שנה אלו).

קשה לי גם עם ההתנהגות הלא מכבדת והמפריעה של חילונים רבים בבית הכנסת ביום כיפור, שפוגעת בתפילה שלי. מצד שני, ביום כיפור שחל אתמול איש לא הרעיש ומבין החילונים שנכחו בתפילה יכולתי לזהות לפחות אשה אחת שהלוואי והייתי משתווה לה בהתרגשות ובדבקות שהשקיעה בתפילה. היא גרמה לי לבכות.

רני טען שיש חילונים רבים שבאים לבית הכנסת מתוך רצון להתקרב למסורת שלהם, שהיא תרבותית, חברתית ולאומית ולאו דווקא דתית. הוא טען שאני מתייחסת רק למשמעות הדתית של יום הכיפורים ומתעלמת ממשמעויות נוספות שיש ליום הזה.

המשמעויות הלא דתיות של יום הכיפורים זרות לי. מבחינתי, הקונספט של יום הכיפורים הוא דתי גרידא ומכאן נובעת המחלוקת. אחרי מחשבה עמוקה, אני מניחה שאוכל לכבד את התפישה החילונית שיהדות היא גם תרבות ולא רק דת אבל לא אוכל להזדהות איתה. אני יכולה לקבל שאתאיסט מוחלט רוצה להגיע לבית הכנסת (ולכן לא אמשיך לומר לו "אל תבוא") אבל בשום פנים איני מזדהה עם מניעיו.

וישנם, כמובן, המאמינים הלא דתיים הקרויים (בכוללניות) "מסורתיים". כנראה שלהם חטאתי יותר מכל, מכיוון שמי שמגיע מתוך כוונה טהורה לבית הכנסת ומרגיש משהו מהכוח של היום העוצמתי והמדהים הזה, מי אני שאומר לו "לך מכאן"? ובאמת, אחרי אתמול ואחרי שצפיתי בתפילתה המרוגשת של אותה אשה חילונית, אני אפילו לא יכולה לומר שתפילתם של מחללי שבת אינה שווה כמו זו שלי. כנראה שלפחות בחלק מהמקרים, היא שווה יותר.

ושוב, מה שגרם לי להתבונן שוב אל תוך עצמי בעניין זה הוא ההתנגדות של חבריי החילונים לדעה (הלגיטימית) שהבעתי. הכאב שהביעו והתוכחה שלהם גרמו לי לחשוב שאולי טעיתי כשהנחתי מראש שהם אדישים ומנוכרים ליום הכיפורים. מי שאדיש ומנוכר לא היה נפגע כל כך.

אני מבקשת סליחה מכל מי שפגעתי בו. אני מאמינה שלמרות שיום הכיפורים חלף אתמול, עדיין לא מאוחר לתקן. לא רק עד ה"פיתקא טבא" של שמיני עצרת אלא בכלל, כל השנה.