משרד הבריאות הזהיר, אך אני לא הקשבתי, ועקב שהיה ממושכת מדי במחיצת עלם פולני לבנבן, לקיתי אף אני ב"סינדרום הפולניה", מחלה אכזרית התוקפת ללא רחם נשים בנות עדות המזרח והופכת את אופיין לפולני למהדרין. 
ל"סינדרום הפולניה", אגב, אין השפעה כלשהי על המראה החיצוני, כך שלמרבה השמחה, פניי נותרו ללא שינוי, בצבע אפור עכבר עם נטייה מלבבת לצהבהבות חולנית. 
אתמול, בהפסקה הקצרצרה שהיתה לי בין שני שיעורים באוניברסיטה, התקשרתי להתעניין בשלום הנסיך שלי (בכל זאת, שעתיים וחצי בלעדיי, צריך לבדוק אם הוא נושם).
"מיצי!" צווחתי בעליצות לתוך הגרוטאה שלי הקרויה פלאפון. "מה נשמע?"
"בסדר גמור" ענה מיצי, ובקול מופתע הוסיף: "מה קרה? את נשמעת שמחה".
שמחה? אני?! בין רגע חשתי כי עולמי חרב עלי.
"איך אתה יכול להגיד דבר כזה?" התייפחתי ברגש, "אתה לא יודע איזה יום נורא עבר עלי! אני מרגישה כל כך רע שכל הגוף שלי רועד. פעם קר לי ופעם חם לי, וכואבת לי הבטן והראש שלי מנופח וכל השרירים שלי תפוסים ואני בקושי הולכת עם נעלי הליצן המעאפנות עם השפיצים, וחוץ מזה קרו לי עוד המון דברים ממש רעים – "
"מה קרה לך?" הוא נשמע מודאג.
המממ ... ניסיתי להיזכר במשהו נורא, אבל היום שלי באמת היה נחמד להפליא, מעניין ומלא חוויות מהנות. אלוהים אדירים, איך אפשר לחיות כך?!
חשבתי וחשבתי וחשבתי וחשבתי, וזאת בהנחה שאם אחשוב מספיק חזק יקרו שני דברים: 1. אמצא משהו להתלונן עליו. 2. אחטוף מיגרנה עקב מאמץ יתר של המוח ואז יהיה לי עוד משהו להתלונן עליו. כמה נפלא! 
לבסוף מצאתי אירוע ממוטט עצבים להפליא שקרה לי מייד עם הגיעי לאוניברסיטת ברמינן. אחת מעובדות האוניברסיטה אשר לא נזכיר את שמה, את תפקידה או את המועד המדויק בו תשיב את נשמתה לבורא (רמז: היום), עצרה אותי בדיוק כשפסעתי בגבעות היאוש האקדמיות.
"הו, שלום נטע יוסף!" היא התרוננה מאושר וספקה כפיים בחדווה. "מה שלוווומך?"
הכרתי את הגברת כמי שמיררה את חיי הסטודנטים עוד בתקופת החושך בה למדתי לתואר ראשון. היתה זו קשישה בת 200 שלא הצליחה לסכור את פיה לרגע וכך גרמה לסטודנטים מנומסים רבים אשר פגשו בה להחמיץ שיעורים ולעיתים אף ימי לימוד שלמים.
"אז מה?" היא המשיכה בקולה המתנגן. "לא הצלחת למצוא חתן בתואר הראשון אז החלטת להמשיך לחפש בתירוץ של תואר שני? בסוף עוד תגיעי לפרופסורה!"
היא התפקעה מצחוק כאילו סיפרה את הבדיחה הטובה בעולם, בעוד אני לוטשת בה עיניים רושפות מזעם והוגה בצירוף המילים התנכ"י המרתק: "הרג, חנק, שריפה, סקילה". 
"לידיעתך, דווקא יש לי חבר", עניתי לה בלהט. "אנחנו כבר שנתיים ביחד ומתכוונים להתחתן!"
"הו, באמת?" עיניה אורו. "איזה יופי! כמה נפלא לשמוע שגם רווקות מבוגרות כמוך מצליחות בסוף להסתדר. הוא בטח מבוגר או אלמן. ברוך ה', זה ממש נס גלוי!"
נס גלוי, דמאט. מאז קריעת ים סוף לשניים לא נראה נס גלוי כזה! 
ובינתיים, בעודי נהנית מפגישות אקראיות עם נשמות טובות המביאות שלום ואחווה לעולם, אני משתדלת למלא במסירות את תפקידי כאם בישראל.
וכך, השבוע, לאחר שהנסיך ואני הבנו שפאצ'ה גדולה מספיק לשאת את הבשורה, החלטנו כי הגיע הזמן לאזור אומץ ולספר לה.
ישבנו בחדר, זה לצד זה וקראנו אלינו את הכלבה.
"פאצ'קולית", אמר לה הנסיך ברוך, "את יודעת שאבא ואמא מאד אוהבים אותך, נכון?"
פאצ'קולית הפגינה קשב רב כשנטפלה לגרב אומללה שהיתה מושלכת על הרצפה והחלה לכרסם אותה במרץ.
"ואבא ואמא חושבים שאת כבר מספיק גדולה כדי לדעת את האמת".
הכלבה הפגינה בגרות למופת ולעסה חצי גרב ברעבתנות.
"פאצ'ה", תפסתי את פניה בידיי ודיברתי אליה בקול רועד מהתרגשות: "את לא הכלבה הביולוגית שלנו. את מאומצת. אבל אבא ואמא אוהבים אותך כאילו היית הכלבה האמיתית שלנו ותמיד נאהב אותך".
זהו זה, סוף סוף חשפנו בפניה את הסוד ואבן נגולה מעל ליבנו.
הנסיך ואני החזקנו ידיים עוד שעה ארוכה, מחינו דמעה והשתדלנו להיות חזקים למען הקטנה שלנו. והיא, בחוסר התחשבות משווע, נבחה עלינו בהתלהבות, כשכשה בזנב בשמחה ורצה לחפש את הגרב השניה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
