סינת'יה אוזיק, יהודיה אמריקנית, כתבה מאמר מרתק, בו היא מעלה קושיות מעולמה הפרדוכסלי כאשה דתיה ופמיניסטית. גם אני אשה דתיה ופמיניסטית החיה את הקונפליקט באופן יומיומי, והמאמר גרם לי לתהיות רבות.
אשמח לשמוע את דעותיכם בכמה נקודות שמעלה אוזיק להלן:
1. צדק פשוט, ואיך מסכלים אותו
חיים על פי התורה מתמצים בכללו של הלל הזקן: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". גברים לא היו רוצים שיעשו להם מה שעושים לנשים בשם ההלכה.
על פי ההלכה, נשים נחשבות לתת-קבוצה של המין האנושי. תת קבוצה אינה הכלל אלא היוצא מן הכלל. על פי ההלכה, הגבר הוא הנורמה והאשה היא החריג. כך, למשל, בתלמוד יש סדר "נשים" אך אין סדר מקביל - "גברים", כי ברור שההלכה סתם היא של גברים.
2. על להיות לא יהודי בבית הכנסת
כשהרב בבית הכנסת שלי מזמין יהודים לעלות לתורה, אין הוא פונה אלא לגברים. לעולם לא אלי או לאף יהודיה אחרת.
בית הכנסת שלי הוא המקום היחיד בעולם כולו, בו איני נחשבת כאחת היהודים.
3. על להיות לא בוגר מבחינה משפטית
בספר "שופטים" מסופר על דבורה ששפטה את ישראל, אך לפי חוקי ההלכה, אשה אינה כשרה אפילו לעדות בבית משפט, ובכך היא עומדת בדרגה שווה עם "חרש, שוטה וקטן", כלומר: עם בעלי מום, מפגרים בשכלם וילדים.
אשה פטורה מתפילה בציבור וממצוות עשה שהזמן גרמן, ומסבירים לנו הפטור זה ניתן משיקולי רחמים ותבונה. אולם פטור זה חל גם על נערות צעירות, נשים מבוגרות ורווקות אשר אינן מטופלות ביונקי שדיים, וגם מהן שוללים את זכות התפילה בציבור.
אבל הנימוק ההלכתי לפטור כללי של נשים מתפילה בציבור אינו מבוסס על דאגה לאמהות עמוסות מדי אלא על דאגה לכבוד הציבור ולו בלבד. לא נותר לנו אלא להסיק, שהשתתפותה של אשה בתפילה משפילה את כבוד הציבור, הרי הוא ציבור הגברים.
השימוש בנימוק זה אינו מזעזע אותי. להיפך, אני מקבלת אותו בברכה, מפני שהוא מחזק את הטענה שהיהדות רואה את מעמד האשה לא כעניין דתי אלא כעניין חברתי. מעמד חברתי אינו מקודש, אי אפשר לפרשו כ"תורה מסיני". אפשר להצטער עליו אך אפשר גם לתקן אותו.
4. על הפיחות של היוקרה
בבתי כנסת ליברליים, בהם נשים רשאיות לשאת ספרי תורה בשמחת תורה ולהיבחר לועד בית הכנסת, הולך ופוחת מספר הגברים המתחרים על הכבוד הזה.
"כבוד הציבור" פירושו, ככל הנראה, שמירה קנאית על היוקרה, לא פחות ולא יותר, ותמיד, כשכת נמוכה זוכה בגישה ליוקרה, היוקרה מזולזלת.
5. ההסתרה הנשית
יש "אדוקים" הטוענים כי נשים הן פיתוי מסוכן לגברים. אסור לגבר לשבת ליד אשה, לא בשעת תפילה ולא בשעת לימוד, כי הוא "חלש" מטבע בריאתו והיא תגרה את היצר המיני שלו. האשה לעומת זאת, אינה נחשבת לברייה מינית שקל לגרות את יצרה המיני בשבתה לצד גברים. לפיכך כולאים את הנשים מאחורי מחיצה בבתי הכנסת.
אם ה"מום" מצוי בגברים, מדוע לא סוגרים את הגברים באחורי בית הכנסת? הרי ההיגיון מחייב להגביל את החולים ולא את הבריאים!
ועוד, חיי היומיום של הגבר הדתי תובעים ממנו ריסון, מסירות וריכוז. הוא נמנע משתיית חלב אחרי אכילת בשר, נמנע מנהיגה בשבת, מהדלקת אור בשבת ושאר איסורים שהיהודים כופים על עצמם. האם תשוקתו המינית של הגבר היהודי שכל חייו עומדים בסימן של ריסון עצמי, גדולה מזו של גברים אחרים?
לאמיתו של דבר, אין ספק שגברים יהודים שומרי מצוות מוכנים יותר מגברים אחרים לריסון עצמי מיני. גילויי החולשה לנוכח הנשים אינם נחלת הגברים היהודים האדוקים אלא רק נחלת הנימוקים שלהם.
6. על עומק האובדן ועל היגון שאיננו
אנו באנו אחרי השואה. אנחנו וכל הדורות שיבואו אחרינו, עדים לאובדן היהודי. לעולם לא נקרא עוד את הרומנים שאנה פראנק לא זכתה לכתבם. מה שנכרת לא היה רק האינטלקט של עם בשיא כוחו אלא גם כוח יצירה אדיר של העם הזה.
היהדות מייחסת חשיבות עליונה ללימודי תורה, הגות, שירה, מוסר, היסטוריה, ורק שם היא מוצאת ביטוי עליון לשאיפות ולחיפושים בתחומי המוסר, הדעת, הרוח והליריקה של עם שלם.
אך נניח שקבוצה גדולה של פילוסופים, משוררים ותלמידי חכמים יהודיים, עדה שלמה אינטלקטואלית ותרבותית, גורשה מן הקהילה התרבותית היהודית. היא נמחקה מההיסטוריה בשלמות ובמומחיות, כמו בפוגרום האכזרי ביותר, וכל זאת ללא שפיכות דמים. הפרשה העגומה הזו מתרחשת כאן דור אחרי דור, אולם אנו, המבכים מרה את אובדנם של הוגים יהודים שפוגרומים רבים מספור במרוצת הדורות לא הניחו להם לממש את הפוטנציאל הגלום בהם, הקשנו תמיד את ליבנו אל מול אובדן זה האחרון. אנו מתייחסים אליו בשוויון נפש. איננו מצטערים כלל על האובדן. אפילו לא השגחנו בו.
הנשים היהודיות נדחו, בכוונה תחילה, מהמפעל הקיבוצי של העם היהודי כולו, המוסיף להיות חלק מתהליך יצירה רצוף במשך הדורות.
הלא זה אובדן שהיקפו המספרי גדול מזה של מאה פוגרומים, אך הספרות היהודית וההיסטוריה היהודית אינן מייחדות לו אף לא קינה אחת, אף לא דמעה אחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
