מהרהוריה של לובשת חצאית

כולם חולים. כו-לם.

בהתחלה הנסיך, אחר כך אני, ועכשיו גיסי, אחותי ואלעד. כל אחד גוסס בביתו וגומע ליטרים של תה חם עם לימון, כשעיניו מזוגגות ואפו אדום ומנוזל. בלאכס.

אבל נתחיל מההתחלה.

שבוע לפני חנוכה, הנסיך חטף וירוס. שבעה ימים הוא קדח מחום, הזיע כמו ממותה, התעטש והשתעל וסירב בתוקף שאגע בו לצרכי הנאה (גררר ... ).

בערב חנוכה, כשהוא כבר היה בריא דיו כדי להשתתף בטריאתלון, התברר שנדבקתי ממנו וכעת, במקום לבלות את שמונת ימי החג בבליסת סופגניות טעימות וזבות ריבת חלב, נגזר עלי לשכב במיטה עם חבילת טישואים, בלוטות לימפה נפוחות, גרון שורף וזיהום דלקתי בפה. הנזלת, השיעול ומצב הרוח הרע הצטרפו כבונוס (חוץ מהמצברוח, שכידוע, נמצא שם גם כשאני בריאה).

ביום ראשון בבוקר ביקרתי אצל הרופא כשאני מייללת בכאב. "אין מה לעשות" הוא בדק אותי והרים ידיים.

"מה ז'תומרת?" סתמתי את האף. "אפשר לקנות דיאודורנט, לא?"

הוא לא חשב שזה מצחיק. בערב גם אני כבר לא צחקתי. הגרון והפה שלי התנפחו למימדי חנה לסלאו וסיכמו ביניהם שאין יותר אוכל ואין יותר דיבורים. ממש חג החנוקה.

"חררר ... חרר...", חרחרתי בזעם כשהנסיך הגיע הביתה, שמח וטוב לב, ובאמתחתו שישיית סופגניות מובחרות.

"מה?" הוא תמה ותקע לעצמו סופגניה אחת בפה.

"חררר!!!" פניי האדימו כאחוריים של בבון. "חררר!!!"

וכך עברתי לעולם הדממה, בו דף ועט משמשים לי אמצעי תקשורת בלעדי. דפדפות שלמות מלאות ב"כואב לי!" ו"אני לא מצליחה לנשום!" בכתב יד אובדני ונסיך אחד נאמן שהתרוצץ כל השבוע בין בית המרקחת למטבח כדי לספק לי תרופות ואוכל שיאיצו את החלמתי.

ואם כבר אוכל, זה החלק הגרוע באמת. לאחר שהתחוור לי שזונדה או קשית הן הדרכים היחידות להכניס לגופי מזון, נשברתי והכנתי לעצמי דייסה. קצת חלב, קצת סולת וסוכר, מערבבים על הגז והופ – חזרנו לגיל חצי שנה. הטרגדיה היתה שגם את הדייסה לא הצלחתי לבלוע.

"אההה!" יבבתי בקולי קולות. "אההה!!!" (תרגום: הבו לי סופגניות ואם אין – מתה אנוכי).

הנסיך הבין, במיוחד אחרי שכופפתי לו את היד מאחורי הגב, וברוב אמפתיה הכין לי תבשיל תינוקות מובחר: בשר וירקות מבושלים ומרוסקים. המעדן היחיד שהגיע אל קרביי מזה כמה ימים.

כל חנוכה גרגרתי תמיסות כחולות ואפורות מרות כלענה, ששרפו לי את בית הבליעה ואפילו המיסו לי כמה שיניים. אבל מה זה כמה שיניים לעומת הררי הסופגניות שהחמצתי במהלך החג?

עכשיו אני בסדר. אמנם נשארו לי כמה צלקות מהקרב, אבל טראפלס שוקולד תוצרת בית מצליח לשכך את הכאב.

בריאות והחלמה מהירה לכל החולים, ובאותה הזדמנות, מזל טוב לפאצ'ה שחגגה אתמול שנתיים להיווסדה. אמא ואבא אוהבים אותך, בייבה.

"את כותבת שקשה לך להתנזר מסקס לפני הנישואים?" שאל אותי נשוי טרי אחד בשנת 2003, בתגובה לפרסום "אטימות". "חכי, חכי, שתתחתני ותגלי כמה קשה לשמור על ה"שבועיים כן – שבועיים לא. אחרי שכבר נותנים לך לטעום ממוס השוקולד, לוקחים לך אותו למשך מחצית מהחיים".

ובכן, כשהייתי נערה, סידור ה"שבועיים כיף-כף, שבועיים פסק-זמן", כפי שמכנים זאת בעגה המגזרית, נשמע לי רומנטי להפליא. שבועיים נהנים ושבועיים אחר כך מתגעגעים, עורגים, כמהים, ובמקביל, מפתחים את התקשורת הזוגית המופלאה שלכם ללא מגע. שהרי האהבה השמיימית שלך ושל בן זוגך היא הרבה מעבר לסקס, נכון? אז הנה, קחי שבועיים בחודש, כל חודש, כדי להוכיח זאת.

בפועל, המציאות לא כל כך ורודה. נפתח בכך ששבועיים ה"כיף-כף" הם לא ממש שבועיים. בניגוד לפנטזיה המלהיבה שמציגים עיילה ויונדאלאר ההורמונאליים מסדרת ספרי "שבט דוב המערות", אנשים נורמאלים לא עושים סקס 7 פעמים ביום. גם לא 7 פעמים בשבוע. במשך השבועיים המותרים ישנם לילות בהם אנחנו עייפים מדי, לא מרגישים טוב, מחוייבים לאירועים משפחתיים, חברים, אימון כושר, עבודה וכד', או שסתם היה יום גרוע שמוציא את החשק מהכל. 

בסופו של דבר, מתוך השבועיים, נשאר בערך שבוע, ואז מגיעים השבועיים האסורים, פסק-זמן מכל מגע מיני, כולל פינוקים קטנים שאינם משגל ממש. ובניגוד לשבועיים בהם מותר, השבועיים האסורים נספרים ונחווים במלואם. בשלב מסויים זה מרגיש כמו חודשיים.

אז החלטנו להפוך גם את המותר לחודשיים, באמצעות הגלולות.

באחד מביקוריי אצל רופא הנשים הקשיש-אך-המאמם שלי, הוא המליץ לי לטפל באנמיה הכרונית שלי (גם) בדרך של דילוג על מחזורים חודשיים. "הגוף לא צריך ווסת מדי חודש, הוא אמר. "אפשר לקחת גלולות רצוף במשך חודשיים-שלושה, ואז להפסיק, לקבל ווסת, ולחזור לגלולות לעוד חודשיים-שלושה".

מבירורים שערכתי בקרב גניקולוגים ומומחי פוריות, התברר שהשיטה הנ"ל מקובלת, אינה פוגעת בבריאות או בפוריות ומומלצת לא רק לסובלות מאנמיה. באינטרנט גיליתי שנשים מודעות לשיטה המופלאה מזה זמן רב, ופועלות לפיה, לשביעות רצונן ורצון בני זוגן. כך הופכים את ה"שבועיים כן – שבועיים לא" ל"חודשיים כן – שבועיים לא". וזה פשוט כיף. אם אנחנו כבר משתמשים בגלולות, למה לא ליהנות מהפריבילגיה שהן מאפשרות ולדחות את הגעת ה"דודה" בחודש-חודשיים?

מובן שהשיטה לא רלוונטית עבור זוגות שמנסים להיכנס להריון ונמנעים משימוש בגלולות. לאלה אני מאחלת שיצליחו בניסיונותיהם במהרה, וירוויחו (כבונוס, כמובן) תשעה חודשים "נקיים" אותם מומלץ לנצל באדיקות, שהרי השמועה טוענת שכשהילדים מגיעים, הסקס הולך.

ונסיים בהסתייגות: אחרי ניסיון ראשון של שיטת ה"חודשיים במקום שבועיים", אני תוהה האם הארכת התקופה המותרת אכן מקלה על בני הזוג את ההתנזרות הגופנית שבשבועיים האסורים. אחרי חודשיים של השתובבות תחת כל עץ רענן (סתם מטאפורה, תירגעו!), המותר הופך לברור מאליו והאסור נראה לפתע כעונש קשה מדי. אז נכון שבימים הראשונים של המחזור, אני עצבנית כדוב גריזלי ומי שמנסה לגעת בי חוטף נבוט בראש, אבל כמה ימים אחרי כן אני נרגעת, הדימום נרגע, וההורמונים חוזרים ללבלב.

ואז מנסים את שיטת המחנכות מבית הספר, שהטיפו לנו שזה בדיוק הזמן הנכון להשקיע בשיחות נפש, בהתקרבות רוחנית ובבילויים שאינם כוללים מגע. וזה נפלא. באמת.

הבעיה היא שככל שאנו מבלים יותר ביחד, משקיעים בקשר, ברומנטיקה ובאינטימיות הנפשית, אנחנו יותר ויותר מוצאים חן אחד בעיני השני, ואי היכולת להביע את האהבה הזאת במגע גופני הופכת למתסכלת. מצד שני, להסתגר זה מה למשך כל התקופה האסורה כדי לא להגביר את החיבה והכמיהה, אינו מתכון מוצלח לטיפוח הזוגיות.

"עזבי" אומרים לי נשואים ותיקים. "אלו צרות של זוגות צעירים ומאוהבים ללא ילדים. אחרי כמה שנים יחד ולפחות ילד אחד, כבר לא יהיה לכם קשה כל כך".

ואם זה באמת כך, הרי שאני מעדיפה את המצב הנוכחי. אל מול עננת האדישות והשעמום האורבת לכל זוג, אני ממהרת לאמץ לחיקי את התסכול שבאיסור. כולל הפרצופים החמוצים, המריבה הקבועה וההמתנה המתוחה, שהם כולם תזכורות מעיקות אך בכל זאת תזכורות, להשתוקקות המתוקה שלו אליי ושלי אליו.

ואז אני מחייכת קלושות ושולפת את העט, ומסמנת עוד "איקס" ביומן, בדרך הלבנים הצהובות המובילה אל המקווה.