בוקר נפלא
– לה – לה, חברה לייצים! J
איזה כיף לי, איזה אושר, איזה עולם יפה בחוץ! השמים כחולים (נגיד), השמש זורחת ורמת החירפון שלי מגיעה לשיאים חדשים.
תגידו מזל טוב. אני מובטלת!!!
כן, קראתם נכון. אחרי שישה חודשים בתפקיד המיץ של הזבל, המליצו לי מומחי בריאות הנפש לצאת לחופשה ולחפש את עתידי במקום עבודה חדש.
אז כמו אליס בארץ הפלאות אני ניצבת עתה על פרשת דרכים וחוככת בדעתי לאן לפנות. קיבלתי כמה הצעות עבודה, הן בעריכת-דין והן בתחום התקשורת (טלויזיה, עיתונאות), ועכשיו הגיע הזמן להחליט.
"שונר צ'שייר", כך פנתה אליס לחתול המחייך במלוא פיו. "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.
וזו באמת שאלת השאלות. לאן, פור הבנס סייק, אני רוצה להגיע? לא ברור כל העניין הזה.
אז בינתיים אני נחה, זוללת ארוחות בוקר קונטיננטליות במרפסת השמש שאפילו לא ידעתי שיש לי, מציקה לחברותיי ועומלת על כתיבת רומן מרגש בשם "בחיאת, תעשו טובה לאנושות ותקנו את הספר הזה!".
אתם, לעומת זאת, השתוללתם כהוגן בתגובות לפוסט הקודם. פשוט לא יאמן מה שקורה פה: בעלת הבית יוצאת לנופש של כמה ימים ובינתיים הילדים השובבים פיטפיט ותמיר מנצלים את היעדרותה ועושים סקס וירטואלי בפרהסיא!
בושה וחרפה.
ובכן, חזרתי ובקטן.
הרשו לי להציג בפניכם את יומן האבטלה החדש שלי:
יומן האבטלה החדש שלי
מוצש"ק
מיד עם צאת השבת התקשרו השותפות שלי כדי להזכיר לי שנייר הטואלט בדירה הולך ואוזל ושהפעם תורי לקנות חבילה חדשה.
'פסדר, 'פסדר, ניפנפתי אותן מעלי באדישות ואיחסנתי את המידע החשוב הנ"ל בבוידעם של המוח שלי.
ב – 21:30 הגיע ווסטלי במכוניתו לחטוף אותי מבית הוריי. כרגיל, נסענו ללא יעד עד שהסבלנות שלי פקעה (שתי דקות על השעון).
"שוב אתה לוקח אותי לפרדס נטוש?" התעניינתי.
"חכי ותראי". חייך ווסטלי כממתיק סוד.
גבר מסתורי זה סבבה. כך לפחות קובע קוסמו, ואני רוצה לראות פה מישהו שיעז להתווכח עם האורים והתומים של הבלוג.
בסופו של דבר הגענו לים וווסטלי עצר את המכונית סנטימטר לפני הגלים המתנפצים אל החוף.
"וואו", לחשתי כמו בסרטים קיטשיים של מג ריאן. "הו, ווסלי!".
"מדהים, הא?" התמוגג גם הווסטליון. "מה החיים שווים בלי רומנטיקה?".
או. קיי., חבר'ה, קחו חמש דקות הפסקה מהפוסט ולכו להקיא בצד. אחרי שתתאוששו נמשיך.
ה
– פ – ס – ק – ה
ושוב אתכם. איפה עצרנו? אה, כן. ווסטלי ואני בפגישה רומנטית על חוף הים.
אני חייבת לציין ששנינו השקענו רבות לקראת הפגישה. ווסטלי הביא בקבוק יין, שני גביעי זכוכית ועוגת שוקולד מעולה. אני הבאתי את עצמי.
יותר מזה אני לא מספרת. אם יש לכם דמיון, תשתמשו בו. רוב הסיכויים שתגיעו למשהו יותר מלהיב ממה שקרה באמת (ולא שיש לי תלונות, ווסט).
חזרתי הביתה באישון לילה, פרועת שיער וסמוקת לחיים. פיציפלצת הקטנה חיכתה לי בידיים שלובות ומבט חמור סבר של חוקרת שב"כ בעיניים.
היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש, ואני הרגשתי איך בבת-אחת אני חוזרת לימי התיכון המסויטים בהם המנהלת היתה אורבת לתלמידות ליד הדלת ומודדת להן בסרגל את אורך החצאית.
"האודם שלך נמרח", ציינה פיציפלצת בקול פלדה. "אז מה, התנשקתם?"
"מ
…מ…ממה פתאום?" התגוננתי. "בסך הכל אכלנו עוגה!".
"פפחחח
… כן, בטח". פיציפלצת נחרה בבוז "אז ככה קוראים לזה היום …".
יום ראשון
בוקר (13:45). מייד כשהקצתי משנת היופי שלי, גיליתי עשרות פתקים שהשותפות שלי השאירו לי ברחבי הבית: "לקנות נייר טואלט דחוף!".
"שיואו, איזו היסטריה" סיננתי בתיעוב והשלכתי את הפתקים לפח בכדורים קטנים ומגולגלים.
הרבה דברים מרגשים קרו ביום ראשון הגדול. החשוב שבהם הוא שמריצה, שותפתי היקרה המכהנת בתפקיד נשיאת מועדון המעריצים העולמי של דודו זכאי (חתימות אח"כ) פתחה סניף חדש של המועדון בגרוזיה (להצטרפות נא לפנות באימייל ל:
[email protected]).
חוץ מזה, הלכתי לסרט "נערה עם עגיל פנינה" עם אחיותיי, ליה ופיציפלצת. כשנכנסנו לאולם גילינו שעל צופי הסרט נמנים מחצית מדיירי בית האבות השכן, כך שממוצע הגילאים עמד על 75 שנה וגם זה בזכות העובדה שפיציפלצת רק בת 13.
הנערה עם עגיל הפנינה, אגב, פשוט מקסימה. סקרלט ג'והנסון, שרק הקב"ה יודע כיצד לא זכתה במועמדות לאוסקר, זכורה לטוב מהסרטים "העולם שבפנים" ו"הלוחש לסוסים", ומפציעה במלוא הדרה גם בתמונה שמשמאל, תחת הכותרת: "העולם שייך לדוסיות".
לכו לסרט. שווה שווה, ויפה כמו ציור.
יום שני
השכם בבוקר (11:06). אילו צעקות אימים חטפתי על שטרם הואלתי בטובי לקנות נייר טואלט לדירה. מסתבר שקרציות לא מתות, הן רק מתחלפות.
ואם כבר מדברים על קרציות, אני מכריזה בזאת שבפעם הבאה שמשמיעים את השיר החדש של דוד ד'אור ברדיו, אני חותכת לעצמי את הוורידים!
אלוהים אדירים,
Haven’t the Jewish people suffered enough ?!
אגב, בזמן האחרון מדווחים כלי התקשורת על תמהונית המסתובבת ברחובות גבעת שמואל בטרנינג סגול ונעלי בית מפרווה בצורת פרות, כשבידיה צלחת עמוסה באורז, עוף ברוטב ותפוחי אדמה אפויים.
אפשר להירגע, תושבים חביבים (אלפרון וכאלה
…), זו רק אני, ואפילו יש לי הסבר.
קודם כל, אני חושבת שגם לארוחת הצהרים מגיע לפעמים לצאת לטיול בצ'כונה לפני שהיא עושה את מסעה האחרון אל קיבתי. חוץ מזה, מאז שאחת השותפות שלי עזבה את הדירה ולקחה עמה את המיקרוגל, אני נאלצת לנדוד בין השכנים ולנצל את טוב לבם כדי לחמם את האוכל שלי.
באמת הגיע הזמן שחוץ מהשורה המפורסמת "רוצה לתת לי מנוי פרו במתנה?" ישראבלוג יאפשר לבלוגרים אופציות נוספות כמו: "רוצה לתת לי מיקרוגל במתנה?".
יריב, לתשומת לבך.
יום שלישי
נייר הטואלט בשירותים נגמר סופית. בלית ברירה התחלנו להשתמש בעיתוני סוף השבוע שעבר והודינו ליושב במרומים על כך שבדירתנו לא נוהגים לזרוק את הזבל.
בערב קיבלתי מפיטפיט
sms טיפוסי: "בא לך לצאת לרקוד?"
אני? לרקוד? במצבי הגריאטרי? "בפעם אחרת. אני לא מרגישה טוב".
רצה הגורל וכמה דקות מאוחר יותר ווסטלי התקשר וקבענו ללכת לסרט "באהבה אין חוקים". תגובתה של פיטפיט לא איחרה לבוא: "זונה".
כשהגענו לקופות הקולנוע החליטה הקופאית לעצבן והתעלקה עלינו בהצעות מגונות לרכוש מנוי לקולנוע "לב". כאילו דדהההה?!
ווסטלי הודיע לה שאנחנו לא חזקים בקטע של הנאמנות. לאות נקמה הזמנתי על חשבונו פופקורן ענק, שני סוגי שתיה, כמה חטיפי שוקולד וגלידה. כך תרוששי את הבחור שאיתך ותהפכי לפרה מהגיהינום בכרטיס אחד.
הסרט, אגב, היה פשוט מחריד, ובכך אשמים גב' פנסאית שהמליצה עליו בהלהבות רבה (לא, פנסו, התנצלותך לא מתקבלת) וג'ק ניקולסון שכנראה איבד סופית את צלילות דעתו כשהסכים לשתף פעולה עם הסמרטוט האנושי הזה, נו, מה שמה
… דיאן קיטון.
אין לי מושג איך הסרט הזה הגיע לקולנוע במקום להתמקם ישירות בשידורי ערוץ 1. באמת נפלאות דרכי הבורא.
אבל אל דאגה, לא הכל שחור בחיים. האור שבקצה המנהרה הופיע בדמות הדיקאן לשעבר של הפקולטה שגזלה לווסטלי ולי שלוש שנים וחצי מהחיים. הוא ישב שתי שורות לפנינו בחברת בת זוג שחורדינית מצודדת ואכל לגמרי בעצמו את הגלידה שקנה לה.
ווסטלי ואני צהלנו בחדווה למראהו ומיד כשנכבה האור באולם התחלנו להשתעשע בקליעת פופקורנים מלוחים לצווארון שלו.
מזמן כבר לא נהניתי כל-כך מסרט קולנוע.
יום רביעי
ידעתי שבשלב מסויים גם העיתונים בשירותים ייגמרו. לא נותר לי אלא לקום לפנות בוקר (10:00) ולדדות לעבר הסופרמרקט השכונתי בטרנינג הסגול שלי ובנעלי הפרות, תוך כדי נסיונות נואשים להתעורר משינת הלילה.
לא ממש הצליח לי, וזה כנראה מסביר למה מכל חבילות נייר הטואלט שניצבו בפירמידה מפוארת מהרצפה ועד התיקרה, בחרתי דווקא את אבן היסוד שבתחתית.
כמה שניות אחרי ששלפתי את הזוכה המאושרת מלמטה, מצאתי את עצמי קבורה תחת עשרות חבילות נייר טואלט מרופדות, מצווחת בהיסטריה, ובוהה בעלבון בפרצופים הצוחקים של חבורת הלובות שישבו ליד הקופה. ככה ייעשה למי שלא קונה נייר טואלט בזמן. L
מצב רוחי המדוכא השתפר לאין ערוך כשגיליתי את ררלי, השופונית בשחקים בראיון בלעדי ל"רייטינג". הילדה פשוט גאון, והבלוג שלה מקסים. תיכנסו, אנשים ותגיבו, ואם ישאלו, תגידו שהדר שלחה אתכם.
לסיום, אני מתכבדת לחנוך פינה חדשה ומלהיבה בבלוג, בשם: "נצלי את מעמדך בישראבלוג כדי להשיג טובות הנאה מזרים", במסגרתה אשמח לקבל הצעות עבודה מעניינות במייל.
זהו, בינתיים.
בשבוע הבא פורים. אם יתחשק לי, יהיה פה ספיישל-פורים, אבל סביר להניח שלא יתחשק לי.
להשתמע,
נטע (
a.k.a הדר).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
