מהרהוריה של לובשת חצאית

מזל טוב לי!

ביום ששי הקרוב אחגוג בע"ה ברוב פאר והדר 26 שנה של הישרדות בעולם, ובניגוד לתחזיות האופטימיות מהיומולדת הקודם, "הם" עדיין שם. ז'תומרת, אני עדיין יושבת עליהם.

באמת לא ברור מה בדיוק יש לחגוג פה, אבל נו, מילא. סוכת האבלים תיפתח לקהל הקוראים החל מיום ששי בבוקר ועד לכניסת השבת. מהרו ורכשו כרטיסים!

כל כך לא מפתיע שבחרתי להיוולד דווקא בפסח, חג המשוגעים הגאים.

תראו לי עם נוסף שנהנה לענות את עצמו מדי שנה בניקיונות סיזיפיים המתחילים כחודש לפני ליל הסדר (כשהמהדרין, כמו סבתא שלי, מתחילים לקרצף לקראת הפסח כמה ימים לאחר שהסתיים הפסח הקודם), והכל כדי להגיע לדובדבן שבקצפת: שבוע שלם עם דיקטים יבשושיים בקיבה וריצות בלתי פוסקות לשירותים.

הנאה צרופה.

ועם מנהגים אינקוויזטוריים שכאלה, לא פלא שרוב האנשים שאני מכירה מצאו את עצמם בימים האחרונים בעיצומם של התקף לב, התמוטטות עצבים, שבץ וקדחת נדירה שסימפטומה הבולט ביותר הוא דחף בלתי נשלט לטבול באקונומיקה עד צוואר ולשפשף בסקוץ' ממורטט כל עצם נייח או נייד שנקלע לדרכם ועתיד להתחרט על כך למשך כל החיים.

הקיצר, הגעתי אתמול בערב הביתה כדי לגלות, למרבה הפלצות, שדירתי האהובה שינתה מצב צבירה והפכה בין רגע לאוקיאנוס של חומרי ניקוי.

לזוועה אחראיות, כמובן, שותפותיי היקרות והלא שפויות, מריצה ("הגבעטרון לשלטון") ופונגימון הסנובית האליטיסטית שקוראת את הבלוג באובססיביות ראויה לציון אך מסרבת בתוקף להגיב בו (לא, פונגימון, אני לא רומזת פה כלום! ).

שתיהן התעופפו ברחבי הדירה המג'ויפת על מטאטאים ומגבים וסחטו להנאתן סמרלחים (סמרטוטים לחים – ע"ע "ג'ברווקי") עד שניתן היה לשמוע את אותן חתיכות בד אומללות צורחות מכאב.

כפדלאה ידועה  עם תעודות, נמלטתי כל עוד נפשי בי אל המקלחת ונעלתי את הדלת מאחוריי. אין כמו מים זורמים כדי לכסות על קול ההמון הזועם.

"צאי משם!" צרחה עלי פונגימון ואיימה לשבור את הדלת. "צריך לנקות!"

"אבל אני מסריחה!" צווחתי בחזרה והגברתי את זרם המים, ככה סתם, ליתר ביטחון.

"כולנו מסריחות!" שמעתי את מריצה צועקת מתוך המקרר המסובן. "ככה זה אצלנו: אם אתה לא מסריח, אתה לא קיים!"

לכו תסבירו להן שגם לסירחון יש רמות שונות, ושבאותו רגע אפילו הביוב השכונתי סירב להתחרות עמי בקטגוריה הנחשקת "ארומה".

אז עשיתי מקלחת חלומית ונפלאה והלכתי למיטה. באמת, לא חראם להרוס את האפקט עם גלון של "סנו ז'אוול"?!

בכלל, בפסח הזה אני מרגישה כמו שפחה שחורה בביתה של סקרלט או'הרה.

ימים שני-שלישי מוקדשים לניקיון הדירה.

ברביעי-חמישי אני עוזרת לאמא שלי עם התריסים והמקרר.

בששי אני מנקה אצל סבתא שלי כדי שלא תנשל אותי מהירושה (אם כי במחשבה שניה, אין שום סיכוי שאקבל אגורה שחוקה ברגע שסבתאל'ה תגלה שנכדתה האהובה יוצאת עם פולני, רחמנא ליצלן).

ובמוצ"ש אני עושה פולישים לגרוטאה שהחבר שלי מתעקש לכנות "אוטו" (פחחח...).

אגב, הגרוטאה ואני מצויים בסכסוך קשה עוד מהדייט הראשון בו העזתי לעקם את האף למולה וטענתי ש"לאוטו הזה אין שמץ של סקס אפיל".

לא ברור מי נעלב יותר, ה"אוטו" או הבעלים.

בכל אופן, מאז אני מכלה את זמני לריק בהתחנפויות עלובות לצ'יקמוק הזה (האוטו, לא הבעלים! ) ואפילו הסכמתי לנהוג בו פעם אחת כמנחת פיוס.

אול ווי אר סאיינג איז גיב פיס אה צ'אנס ובלה בלה בלה, אתם יודעים.

אז זהו זה, תיכף ליל הסדר. הלילה הכי הזוי בשנה בחברת אבא, אמא, האחים, הדודים, השכנים, קבצנים אורחים ושאר חברי הפריק-שואו בו גדלתי.

דיווחים יגיעו. או שלא.

חג שמייח!

ז'ילבר המתוק הצחיק אותי קשות כשפירסם בבלוגו את התמונה הבאה:

חוץ מזה, יש לו היום יום הולדת (לז'ילבר, לא ליאסין) ומתברר שהמצחיקן הזה הוא ילד רך בשנים ששאיפת חייו היא להגיע לטבלת הבלוגים שעשו עניין (ז'ילבר, תעשה טובה, בלי הכחשות מיותרות ).

אז יאללה, כנסו לפוסט הזה ותאחלו לו מזל טוב. מגיע לו.

ובברכת "זילבר, העם איתך" ננוחם.