אדלה הלרייך היתה רק בת 18 כשפרצה מלחמת העולם השניה.
בכפר האוקראיני קאצ'נובסקה בו התגוררה עם הוריה, אחותה אסתר ואחיה זאב ויוסף, כולם הכירו את כולם, וגם השכנים הנוצרים קנו לחם וגבינה במכולת הקטנה של הוריה, פישל ופאני.
פישל הלרייך היה יהודי מאמין והמשפחה כולה שמרה בקפדנות את מצוות התורה. במהלך פרעות פטלורה שאירעו בכפר עשרים שנה לפני כן, ניצלו חייו של פישל ע"י האיכר בודניק, נוצרי בן הכפר, אשר החביא אותו מפני הפורעים האוקראינים. עבור יאן בודניק אציל הנפש לא היה הבדל בין יהודי לנוצרי, והוא לא היסס לסכן את חייו וחיי משפחתו כשהסתיר את פישל הלרייך.
ביוני 1941 הגיעו הנאצים לקאצ'נובסקה. מתחת לרוביהם המכוונים לראשו, אולץ פישל הלרייך לכרוע על ברכיו ולחפור לעצמו קבר בגינת ביתו. אשתו וילדיו הצעירים בכו וצרחו באימה ואילו אדלה ואסתר, בנותיו הצעירות, נפלו לרגלי הקצינים הנאצים והתחננו בדמעות שירחמו על אביהן ויניחו לו. בסופו של דבר, כך היה, אולם זמן קצר לאחר מכן נפטר האב ויתר בני המשפחה צוו לעזוב את ביתם ולהיסגר בגטו, יחד עם שאר יהודי הכפר.
ואז, רגע לפני שהכל נגמר, זכו בני משפחת הלרייך לביקור מפתיע. היה זה פיוטר בודניק בן ה-21, בנו של יאן האיכר, שצפה ביהודים מובלים אל הגטו וכמו אביו, לא היה מסוגל לשבת בחיבוק ידיים.
פיוטר בודניק היה "ארי" מושלם. הוא היה נוצרי יפה תואר, בהיר שיער ותכול עיניים והתנשא לגובה של 1.96 מטר. באוקטובר 1942 הוא הצליח לחלץ מהגטו את אדלה בת ה-21, אסתר בת ה-19, וזאב בן ה-7. עבור פאני הלרייך ויוסף הקטן היה זה מאוחר מדי.
פיוטר החביא את אדלה, אסתר וזאב במשך שנה וחצי, במקומות שונים. לעיתים תכופות, משנתרבו המלשינים בכפרים, נאלצו הארבעה לברוח ממחבוא אחד למחבוא אחר. זאב הקטן היה חלש ותשוש ופיוטר נשא אותו על גבו לאורך חודשים ארוכים של מנוסה. כשהיו מוסתרים היטב, היה יוצא להשיג להם אוכל ושתיה, תוך שהוא מונע אותם מעצמו. הם היו חשובים יותר.
בשלב מסוים חלו זאב ואסתר בטיפוס והתנדנדו בין חיים למוות. בשיא מחלתם ערכו הנאצים חיפוש באיזור בו היו מוסתרים ועל מנת להגן עליהם, נשא אותם פיוטר בידיו בשלג ובכפור והעבירם הרחק משם, עד הסתלקותם של הצוררים.
ימים ספורים לאחר מכן התברר כי פיוטר נדבק במחלה, ובעוד זאב ואסתר מחלימים לאיטם, הוחרף מצבו של פיוטר והוא לקה בדלקת קרום המוח.
באופן סמלי, היה זה רופא יהודי מהגטו הסמוך שהציל את חייו.
פיוטר נלחם כאריה כדי לחיות. הוא היה חייב לחיות. הוא היה חייב להציל את ילדי משפחת הלרייך. במהלך המלחמה נקשרה נפשו בנפשותיהם והם היו למשפחה אחת.
והיתה אדלה, הנערה אותה אהב ואשר אהבה אותו. הם ידעו כי נועדו זה לזו והתקווה החיתה את נפשותיהם.
בשנת 1944 פרצו הרוסים לאיזור והגרמנים נסוגו לאחור ונטשו. יהודי הגטו יצאו לחופשי וגם אדלה, אסתר וזאב העזו לחזות באור היום.
בתום המלחמה, נישאו פיוטר ואדלה זה לזה והביאו לעולם בת ובן. לאחר שעלו לארץ והקימו את ביתם במושב חקלאי, נולדה בתם השלישית. גם אסתר וזאב בנו בתים בארץ, התחתנו והקימו משפחות.
פיוטר בודניק הוכר כחסיד אומות העולם וב"יד ושם" ניטע לכבודו עץ. לפני שלוש שנים הכריעה אותו מחלת הסרטן. אדלה חיה עד היום בביתם שבמושב, לצד ילדיה ונכדיה.
אחד מאותם נכדים הוא האיש אותו אני אוהבת. כמו סבו, גם הוא גבוה ובהיר, ולבו רחב וטוב וטהור עד בלי די.
"צא וראה כמה גדול כוחה של צדקה, וכוחן של גומלי חסדים, שאין חוסים לא בצל שחר, ולא בצל כנפי ארץ, ולא בצל כנפי שמש, אלא בצל מי שאמר והיה העולם" (רות רבה, ה'-ד).
והנה פוסט שריגש אותי עד דמעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
).
