מהרהוריה של לובשת חצאית

מסר לאומה:

אני חולה. נראית כמו רפיח אחרי פעולת צה"ל, נשמעת כמו הדחפור שהורס את הבית של השכנים וטובעת בתוך הררי טישו-אים משומשים. הגישה היחידה שלי לעולם החיצוני היא באמצעות טלפון נייד, עם בטריה גוססת. רציתי רק להגיד שהתעלמתי מכל התגובות לפוסט הקודם, לא רק בגלל שאני לא אוהבת אתכם אלא בעיקר מפני שאין לי מחשב בדירתי המצ'וקמקת.

היו שלום, חברים יקרים. נתראה כשההתקררות המעצבנת הזו תחליט לרדת ממני.

מסר זה הוקרא בטלפון בקולה הסדוק והמרוסק של בעלת הבלוג, והוקלד על ידי החבר הנאמן (אאוץ', זה כואב לי ביד!) שקיבל את הסיסמא הסודית רק בשל העובדה שימיה של בעלת הבלוג ספורים.

(הכל שקרים, אני אומר לכם. היא עולזת ומקפצת עלי גבעות, כעז שזה עתה זכתה בפיס. סתם נמאס לה. אבל היא הכריחה אותי, אתם יודעים איך זה. לפעמים עדיף לשתוק ולהשפיל מבט מאשר לחטוף. תלמדו לקח, ילדים: רציתם סלבריטי, קיבלתם בראש.)

עברו עלי כמה ימים משעשעים ומעניינים, ודווקא התחשק לי לכתוב פוסט מצחיק, אבל ביום ששי קרה משהו שהוציא לי את הרוח מהמפרשים ושינה לי את התוכניות.

אחותי ביקשה שאעזור לה לחפש עבודה.

תוך כדי ריפרוף על מדור הדרושים, נתקלו עיני במודעה התרה אחר בחורה שתשמש חונכת לנערה צעירה.

אז התקשרתי.

מהעבר השני ענה לי קול ילדותי ומתוק. בהתחלה שקלתי לבקש את אמא, אך נמלכתי בדעתי ופתחתי במשפט הבנאלי: "בקשר למודעה שפרסמתם ...".

הנערה שמעבר לקו שאלה אם אני מוכנה להגיע לארבע שעות בשבוע.

"רק ארבע שעות?" התאכזבתי. "אחותי מחפשת עבודה במשרה מלאה".

"גם שעה בשבוע זה בסדר". קולה הפך מתחנן. "אני רק רוצה שמישהי תבוא לדבר איתי קצת".

"אה, זה בשבילך, החונכות?" שאלתי בהפתעה. "בת כמה את?"

"בת תשע עשרה", היא ענתה בקול קטן.

"ואיזו נכות יש לך?" התעניינתי.

"אין לי נכות".

שוב הופתעתי. "אז מה בעצם הבעיה?"

היא שתקה לרגע, ואז לחשה: "חוסר אהבה מההורים".

ככה, בפשטות, ללא כחל-ושרק. לרגע נאלמתי דום.

"אני מאד בודדה", היא אמרה בקול נשבר. "אני אשלם לך 20 ש"ח אם תבואי אלי לשעה. רק תבואי ...".

רציתי לצרוח מרוב כאב. הבטחתי שאבוא בהתנדבות בשבוע הבא ושאתקשר אליה ביום ראשון.

כל השבת היא לא יצאה לי מהראש.

כבר יצא לי לראות מודעות של סחר באיברים אבל מעולם עוד לא נתקלתי במודעה הזועקת לאהבה.

בתשלום. מאדם זר לחלוטין.