מהרהוריה של לובשת חצאית

צהריים טובים, מנויים יקרים! (המממ .. טוב, גם לכם, חסרי הלב שטרם עשו מנוי).

ראשית, אזהרה: בפניכם פוסט אינטימי למדי, כך שכל הצנועים, האדוקים, האלרגיים לעניינים וגינאליים ודומיהם מוזמנים לפסוח על פוסט זה ולהמתין בסבלנות לפוסט הבא.

נשארתם? יופי. אז ככה:

מזה חודש ימים אני מדממת כחיה שחוטה. רופא הנשים שלח אותי לאולטרה סאונד. ביום חמישי בערב התייצבתי, שאננה ועליזה. תוך כמה דקות התברר שיש לי גידול ברחם.

בארבעת הימים האחרונים, מיום האולטרה סאונד ועד אתמול, לא ידעתי את נפשי. הייתי בחרדות מטורפות, בכיתי בלי הכרה. הייתי אומללה ובודדה ללא תמיכתו של הנסיך שלי, השוהה בחו"ל (ולא, פוצי, עידוד בלי חיבוק לא מספיק לי) ודמיינתי את הנורא מכל.

תוך כדי כך הספקתי להדאיג את הנסיך, המשפחה שלי, סו, אלעד ובולצמן (בצ'ט שהיה לנו בג'ימייל אני כתבתי מגילות והוא בעיקר שתק בהלם, מה שגרם לי לחוש כמו אן שרלי בסצינת הקבורה האצילית בסירה הטובעת באגם ... ).

אתמול בערב, סוף סוף, הגיע התור המיוחל שלי לאבחון, והרופא קבע: שפיר. לא ממאיר.

ים של דמעות בכיתי לו במשרד. נפילת המתח היתה מהירה ומרהיבה, ובבת אחת נשאבו ממני כל האנרגיות והפכתי לבובת סמרטוטים ממורטת.

אז נשארתי היום בבית ולא הלכתי לעבודה. הייתי זקוקה למנוחה והבראה, ליבוש מאגרי הדמעות שהתרגלו כבר לפרוץ ללא רסן.

עכשיו יותר טוב. אמנם אצטרך לעבור ניתוח להסרת היצור שהתנחל לי בגוף (להלן: "איציק"), אבל היה יכול להיות יותר גרוע. הבעיה היא שהפרוצדורה שעד הניתוח אמורה לקחת לפחות חודש ימים והרופא תיכנן לקבוע לי את הניתוח ימים ספורים לפני החתונה. כמובן שהזדעזעתי קשות והודעתי לו שאין מצב, אבל עדיין לא ברור כמה מוקדם יותר יוכלו לבצע את זה.

בדיוק דיברתי עכשיו עם הנסיך בטלפון. גשם זלעפות בגרמניה וקור כלבים, וחוץ ממרצה אחד גרוע שמישהו חייב להרעיל בדחיפות, הוא נהנה מהלימודים ומחברת האדולפים למיניהם.

הופתעתי לגלות שלמרות הקושי שלי להתמודד עם איציק בלעדיו, אני שמחה לדעת שטוב לו שם (לנסיך, לא לאיציק! ). חששתי שאכעס שהוא לא פה איתי כשאני זקוקה לו, אך גיליתי שהתחושה הדומיננטית יותר שמפעמת בי היא האחריות להנאה ולאושר שלו שם עד סוף הביקור. וכן, כמי שמשפיעה במידה רבה על רגשותיו ומצב רוחו, הכוח היה בידי, ואני מקווה שהשכלתי להשתמש בו באופן חיובי ככל האפשר, בהתחשב בנסיבות.

כנראה שהקשר הזה הבשיל סוף סוף לאהבה בוגרת ואמיתית. זה נעים לי.

המממ ... האם בכל זאת סיימנו את הפוסט הקודר הזה באווירה אופטימית?

חיבוקים ונישוקים לכולם,

והרבה הרבה בריאות.

שלכם,

נטע ואיציק.

"פרויקט האוהבים" הגיע, וכמדי שנה, מאלץ אותנו ארז זוננשיין לחשוב חיובי ולכתוב על הדברים הטובים בחיינו.

האין מבאס מזה?

טלו לדוגמא את הבלוג המיזנתרופי שבפניכם. רוב הפוסטים בו מבוססים על קיטורים, טענות, מענות, יריקות ורקיקות והוצאת קיטור אגרסיבית של בעלת הבלוג הנרגנת.

כאשר באה "חשיבה חיובית" ומפרה את האיזון הקוסמי של הבלוג, משתבשת גם דעתה של בעלת הבלוג, ובינינו, נקודת הפתיחה שלה לא היתה טובה מלכתחילה.

אך אם אין ברירה - אין ברירה. "פרויקט האוהבים" החל וגם עלי נגזר לעטות על פניי חיוך רחב ולהצמידו לאוזניי בעזרת שני מקלות כביסה של "סופר קלאס".

הנה שלושה דברים טובים שגירדתי:

1. הבוקר ננטשתי באכזריות ע"י הנסיך, אשר ארז את מיטלטליו וטס לאחת מארצות הכפור (בלעז: גאערמעאניה) לשבועיים ימים. בגולה הקרה והמנוכרת יבלה נסיכי את רוב זמנו באוניברסיטה אנטישמית, ילמד פיזיקה עם בלונדינים חובבי פורנו ויחלוק חדר במעונות עם שותף פסיכוטי בשם אדולף.

ומה כל כך משמח בזה, אתם שואלים? ובכן, אני נשארת כאן, בארץ חמדת אבות, עם פאצ'ה כלבתי האלילית, וביחד נדהר שבועיים על סמים, אלכוהול ושירים קיטשיים של בריאן אדאמס שליט"א. בּואאאהההה!!!

2. כוכב נולד 4 – אבקש לחדול ממטח העגבניות הרקובות. אני מודה ומתוודה: גם אני מכורה לפריק שואו הטלוויזיוני שהחל ביום חמישי שעבר ובמיוחד למלכה האם ("מרגול, תעשי לי ג'חנון!!!1").

שלב האודישנים מטורף. ישבתי מול המרקע והתמוגגתי מאושר. מדי פעם געיתי בצחוק קולני והרבצתי לספה. הנסיך, שמעדיף למות בעינויים מלצפות בכ"נ4, הביט בי בבוז. "עלובת נפש", הוא סינן והלך לרצוח דרקונים במחשב.

סורי, בייבי, אני עם מרגול המלהומה שעושה לי שלאכט בלב.

3. יש תאריך לחתונה: 15.8.06. וגם גן אירועים: סודי. לקראת האירוע המרגש החלטתי לפצוח בכושר ולכן קניתי משקולת  5 קילו מסטימצקי. המשקולת הקרויה "מתחתנים" כוללת אינספור פרסומות לגני אירועים, סלוני כלה, מעצבי שיער ושאר מרעין בישין. החלק ששבר אותי היה עדויותיהם המצמררות של הניצולים ששבו מן התופת (צליל מ"סביוני מטולה" מספרת בהתרגשות: "דולפין ואני התחתנו ב"גני האנטילופה" המאממים, אני לבשתי שמלה מאלללללפת והיה פשוט מדאאאאאים!!! לא ככה, קושקושון?").

מעמוד לעמוד חשתי כיצד שאריות האייקיו שלי נוזלות מאוזניי ומתאדות בעצב באטמוספירה.

מזל טוב לי: גם אני פקאצה!