מהרהוריה של לובשת חצאית

אני כותבת ומוחקת, ושוב כותבת ושוב מוחקת. תוהה איך לומר שלום לחברים שליוו אותי זמן רב בממלכת הבלוגים בישרא.

אני סוגרת את הבלוג בשל עייפות החומר ומי שעקב אחריי לאורך החודשים האחרונים בוודאי לא מופתע מההחלטה. ככל שחלף הזמן הלכה ופחתה תדירות הכתיבה שלי בבלוג, ונראה שפרק נוסף בחיי הסתיים ומפנה את מקומו לחוויות חדשות.

בזמן האחרון טוב לי באופן מפתיע. אני מאושרת, שלווה ונהנית מפרץ היצירתיות שהחל לפעפע בי מחדש. כמה נפלא לחבק שוב את התחביבים הישנים שזנחתי ולהתאחד מחדש עם החלק הכל כך חשוב הזה בי, שרוצה לשיר ולרקוד, לקרוא, לכתוב ... ולצייר. אוף, כמה התגעגעתי לסימני הצבעים על הידיים, לניחוח המאובק של הספרים, למשחקים השובבים במנעד הקול ... פשוט כיף.

לאחרונה שקלתי לכתוב כאן על ספרים אבל גיליתי שלעת עתה אני פשוט נהנית לקרוא אותם, לבלוע בכל-פה, ברעבתנות, את המילים העבריות, את השחוק והדמע והיופי המופלא הנוצר בדמיונם של אחרים.

וישנה הציפיה, כמובן. הציפיה המרגשת למה שצופנות בחובן ההתחלות החדשות שהפציעו לאחרונה בחיי ומדגדגות לי את בלוטות הסקרנות.

יהיה טוב, זה בטוח. אני מרגישה את זה עמוק בלבי פנימה.

ואתכם, חברים יקרים, בוודאי אפגוש בקרוב במקום אחר, בזמן אחר, אולי בבלוג אחר.

ואולי זה יהיה מוקדם מכפי שחשבנו. החיים מפתיעים, אתם יודעים ...

בינתיים אפשר לפגוש את נטע הלוחמת ב - NRG  ולהתגושש בבוץ בתגובות האנינות .

תודה על הנאמנות והמסירות

אוהבת מאד,

נטע.