חיטוט מוחין
לאחרונה הייתי עצובה במקצת.
טוב, לא ממש "במקצת", אבל בואו לא נהרוס את המוניטין הקלוקל שכבר ממילא יצא לי בבלוג.
אחת מחברותיי הטובות אשר הבחינה במצב רוחי השפוף, הפנתה אותי ל"מחטט מוחין", כהגדרתו הנפלאה של ג'.ד. סלינג'ר ב"התפסן בשדה השיפון".
מחטט המוחין, שלצורך העניין נקרא לו "ד"ר סוס", ישב מולי כשהוא זולל קורנפלקס להנאתו, וחקר אותי אודות חיי האהבה שלי.
סיפרתי לו שיש לי חבר שאני מאד אוהבת, ואז הוא שאל על חיי המין שלנו.
"אנחנו לא שוכבים" עניתי לו בעגמומיות.
"חה, חה, חה!" געה ד"ר סוס בצחוק וירק עלי בהתלהבות פתיתי קורנפלקס מצופים סוכר.
"באמת", אמרתי לו בקשיחות, "אני שומרת על עצמי עד החתונה".
בשלב הזה ד"ר סוס הניח את קערת הקורנפלקס שלו בצד והחוויר קשות. "את רוצה להגיד לי שיש לך חבר שאת גרה איתו, ואתם לא שוכבים?" הוא ביטא את המילים באיטיות תוך כדי רעידות גוף בלתי נשלטות.
"בדיוק". לא הנדתי עפעף.
"אז לא פלא שאת מנסה לתלות את עצמך!!!" צווח הדוקטור, השליך את הקורנפלקס על הרצפה והחל לרמוס את הדגנים ברגליו בזעם.
"היי, תרגיע!" קמתי ממקומי במחאה. "אני לא מנסה לתלות את עצמי! התאבדות בתליה היא שיטה פרימיטיבית לחלוטין וידוע לכל שעדיף לסיים את הסיפור בבליעת כדורים או באקדח לראש".
הדוקטור בהה בי בהלם. "לגור עם החבר ולא לשכב איתו? אני פשוט מתמוטט מזה!!!"
"הוא מתמוטט?!" הזדעק הנסיך שלי כששמע על ביקורי אצל ד"ר סוס. "אז מה אני אגיד?"
"אתה קדוש". חייכתי אליו כחתולה שהרגע חיסלה כד שמנת. "אתה חילוני קדוש. יש יצור כזה והוא לגמרי שלי".
עוד ביקור בעזריאלי
אתמול הייתי בקניון עזריאלי. למעשה, אם חושבים על כך, זהו לא הפוסט הראשון בבלוגי היקר המגולל את מעלליי המסעירים במגדל התל-אביבי, מה שגורר מסקנה בלתי מפתיעה בעליל: צר עולמי כעולם נמלה.
אבל אתמול, לשם שינוי, הסתובבתי בעזריאלי ללא ידידי הותיק אלעד, שהפך לאחרונה לוורקהוליק ושכח בן-ליל מעצם קיומי. (כן, אלעד, כן! ולידיעתך, התנצלות תתקבל אך ורק בצירוף המחאה שמנה במיוחד לפקודתי. וכשאני כותבת "שמנה במיוחד", אני מתכוונת לשמנה לפחות כמו עמרי שרון ואבא'שלו ביחד).
ולענייננו, אתמול הצטרפה לשיטוטיי חסרי התכלית בעזריאלי, אחותי הקטנה והחכמה, שירה.
מייד הועדנו פנינו לחנות הקיטש האהובה "הפנינג", החנות בה קונים בנות והומואים בלבד.
האם שמתם לב שכאשר בנות והומואים נכנסים ל"הפנינג", אוצר המילים העשיר שלהם נמוג תוך שניה, ואת מקומו מחליפה המילה "חמוד" להטיותיה השונות?
ובכן, גם אנחנו אמרנו: "לי זה לא יקרה", אך ברגע שנכנסנו לחנות, שתינו פרצנו בקריאות נרגשות בגרון חנוק: "איזה דובי חמוד!", "איזו כרית חמודה!", "אילו לבבות חמודים!", "הכל כל כך חמדמד פה!"
הצעתי לאחותי לקנות לה מתנת יומולדת בחנות, מכיוון שיום הולדתה חל בחודש האחרון, אך באופן מפתיע, המתנה בה בחרה, מכשיר עינויים נשי נפוץ להסרת שיער, לא נמצא בחנות. ככל הנראה, מדובר באביזר לא מספיק חמוד כדי לעבור את מבחן החמידות של החנות.
ברבע השעה הראשונה בחנות, התרכזנו בקריאת ספר מופת נפלא ומחכים בשם: "איך תתמודדי עם העובדה שגם הגבר שלך הוא איש מערות פרימיטיבי" וצרחנו מצחוק עד שהמוכרים המטופשים הציעו לנו בעדינות להירגע בחוץ.
לאחר מכן נתקלנו בקופיף פרוותי ורוד, שאין בלקסיקון שלי אף מילה מתאימה לתאר אותו מלבד חמוד. חמודונצ'יק. חמדמד. חמוד חמוד. הכי חמוד בעולם. אבל ממש חמוד.
רק שהחמוד הזה נראה כאילו כל צרות העולם נחתו על ראשו הורוד, והפרצוף החמוד שלו היה מבואס לאללה. הוא הביט באחותי ובי בעיניים נוגות ופשוט התחנן שנוציא אותו מהחנות הנוראית הזאת וניקח אותו הביתה.
אחותי ציינה בתבונה שגם בראד פיט שליט"א מתנדב למען הרעבים באפריקה, ושלקנות את החמוד הורוד הקטן יהיה מעשה צדקה שווה ערך לכך, אם לא יותר.
אז נטלנו את הקופיף וביקשנו בתקיפות מהמוכרת לא לעטוף אותו כלל, בשום שקית או עטיפה.
"בסדר גמור" אמרה הסתומה, ובזמן ששילמתי למוכר השני את ערך הקופיף, הכניסה את הקטנצ'יק לעטיפת מתנה חמודה עם סרט חמוד.
"מה את עושה?!" הזדעזעתי. "אמרתי לך לא לעטוף אותו! איך הוא אמור לנשום בפנים?! אין לך לב?"
המוכרת המבוהלת ניסתה לחייך חיוך עקום והתחבאה מאחורי המוכר השני. אנחנו פשוט הסתלקנו משם בזעם.
אבל בכך לא הסתיימו עלילותינו בעזריאלי. בסופר פארם, אחד האתרים הכיפיים ביותר שהומצאו במדינה, חיפשתי לעצמי דיאודורנט חדש וכמעט קניתי אחד כזה. למזלי, חיי ניצלו ברגע האחרון ע"י אחותי, אשר הודיעה לי בחומרה שאסור לקנות דיאודורנט "אנטי-פרספירנט", מכיוון שהוא חוסם את נקבוביות בלוטות הלימפה וגורם לסרטן השד.
שאלה הרת גורל עמדה בפני: מה עדיף? להסריח או לחטוף סרטן השד?
מייד השלכתי את הדיאודורנט הנגוע בחזרה למדף וגם משם הסתלקנו בזעם.
ועכשיו ברצינות: השמועה המופצת באינטרנט לפיה הסיבה העיקרית לגרימת סרטן השד אצל נשים היא השימוש בדאורדורנט שכתוב עליו אנטי-פרספירנט, היא שטות גמורה.
המייל ה"מלומד" מסביר שדיאודורנטים מסוג "אנטיפרספירנט" (99% מהדיאודורנטים על המדף כיום) מכילים ריכוז של טוקסין (רעלן) הגורם למוטציה של התאים וכך נוצר סרטן.
באתר החשוב של חנן כהן, מובהר נחרצות כי המידע אינו נכון. מרכז הסרטן הלאומי האמריקאי ביצע מחקר בנושא ושלל כל קשר בין שימוש בדיאודורנטים ובין סרטן השד.
לקריאה נוספת בנושא (באנגלית) ניתן לפנות לכתובת: http://www.snopes.com/toxins/breast.htm
שבת שלום, חמודים! (אני חייבת להפסיק להיכנס לחנות הזאת).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
