מהרהוריה של לובשת חצאית

אחרי שלושה שבועות וקצת, חזרנו לארץ הקודש בטיסה מייסרת וממרקת עוונות בת 11 שעות.

לקראת סוף הטיסה צפינו ביצירת המופת "אמריקן דרימז" עם יו גרנט הקציצה ומנדי מור-כפרעליה-חולה-על-התחת-שלה, אולם באופן כלל לא מפתיע, סברו הפפוקים ב"אל-על" שחביתת הפטריות והפפאיה שהוגשה לארוחת הבוקר לא היוותה התעללות מספקת והחליטו לקטוע את הסרט כחמש דקות לפני סיומו, בדיוק ברגע השיא בו האדיוט ההוא מחליט להפעיל את מטען החבלה ולפוצץ את עצמו על מנדי'לה!

בשם כל הפפארצים, האם להכריז על הידוק חגורות 20 דקות לפני הנחיתה חשוב יותר מלגלות מה יעלה בגורלה של מנדוש??? מה, לעזאזל, עובר בראשיהם של מקבלי ההחלטות שם?!

כמובן שמייד תפסתי את אחראי הצוות הקשיש והמכובד וצרחתי עליו במלוא גרוני עד שנזקק לטיפול רפואי דחוף. למרבה הצער, למנדי זה כבר לא יעזור.

אומלל אחר שנזקק לטיפול רפואי דחוף הוא אהובי, הנסיך, אשר ביומנו האחרון בתאילנד, אשר הוקדש לקניות בלבד, בחר, בהחלטה מצערת ושגויה, להיות חולה אנוש במקום לצאת לשופינג סוער. במהלך הטיסה הוא גסס קצת, אבל לבי ונפשי היו נתונים למנדי. חוץ מזה, ידוע שאחרי החתונה את אמורה להפסיק לגלות עניין בבן הזוג שלך, גם כשהוא מכחיל ומחרחר לצידך.

לאחר הנחיתה, שלוותה במחיאות כפיים מעוררות חלחלה (התייר שישב לצדי פער פה וזוג עיניים נדהמות ותהה אם מדובר במנהג שבטי עתיק מימי ארץ כנען), הבהלתי את הנסיך ל"שירת הברבור", בית החולים המעאפן שקופ"ח "כללית" העוד יותר מעאפנה מפנה אליו.

בחדר מיון היה מוי כיף. הנסיך, קודח מחום, החליף צבעים, כמעט איבד את הכרתו, הושכב על אלונקה, עבר בדיקות דם, קיבל אינפוזיה לוריד ונשלח לצילומי רנטגן ואבחוני מלריה ושאר קדחות אקזוטיות.

בינתיים, בין בדיקה לבדיקה, עברו שעות ויובלות. מדי שעה עגולה קמתי לצעוק על האחיות שמה זה פה ההפקרות הזאת, אבל הרובוטיות לא התייחסו. מרגע לרגע הפכתי עצבנית יותר ויותר, מה שהשתלב יפה עם המחזור שלי, שהחליט פתאום להופיע. נו, חשבתי לעצמי במרירות. עיתוי מושלם ל"פסק זמן" ביני לבין הנסיך. הוא לא כשיר, אני לא כשירה. לפחות אנחנו מסונכרנים.

בינתיים הכרנו את השכנים. הזקנה שבמסדרון מתה, אבל זקנה אחרת עשתה מספיק רעש בשביל בית אבות שלם. במשך שלוש שעות היא צעקה שיביאו לה את אמא שלה, אבל אף אחד לא העז לרמוז לה שבקצב הזה ובמצבה הבריאותי הנוכחי, האיחוד עם אמה בבית העלמין "ירקון" קרוב מתמיד.

חוץ ממנה, היתה שם גם ילדה בת 15, שהתלוננה על כאבי בטן. הצצה קלה גילתה שלקטנה יש בטן של חודש רביעי, אך הוריה המשיכו להתעקש שזו בסך הכל דלקת תמימה בדרכי השתן. אני מניחה שבעוד חמישה חודשים תתרחש הפתעה גדולה במשפחה.  

היה שם גם אחד נחמד עם אזיקים על הרגליים ושלל שוטרים מלווים, וזקנה אחת שהקיאה בלי סוף דווקא לידינו.

"איכסה! איכסה! אני לא יכולה לסבול כאן יותר!" צווחה אמה של הילדה עם הבטן ונמלטה משם ביבבות קולניות. הילדה ואני החלפנו מבטים עגמומיים.

באשר לנסיך, הוא איבד לחלוטין את חוש הריח, וריחות הקיא לא דיגדגו לו את קצה הנחיר השמאלי. זה התחיל כבר ביום האחרון בתאילנד. בנסיעה לשדה התעופה, הבחור שישב לידינו במונית הפליץ ללא בושה. אני נחנקתי, הנסיך נותר אדיש. גם בטיסה הדבר חזר על עצמו: בסמוך אלינו ישב היפי צעיר ונחמד. אממה, מקלחת לא נכללת בסדר היום שלו. מקסימום פעם בשנה, ביומולדת, וגם אז, בלי סבון. גם הפעם איבדתי את הכרתי מהצחנה ואילו הנסיך המשיך לצפות בהנאה ב"כולם אוהבים את ריימונד".

01:00 בלילה והרופאה הראשית עדיין לא הצליחה לגלות ממה סובל הנסיך שלי. רק לאחר שהגיעו תוצאות שליליות למלריה ולדנגיי, הוא נשלח לצילומי חזה ואז התברר: "בסך הכל" דלקת ריאות.

אז לקחתי אותו הביתה, קניתי המון אוכל ומים מינרליים, אנטיביוטיקה ואקמול, ואט-אט, מצבו משתפר.

זו היתה הנחיתה שלנו בארץ. ישירה, קשה, היישר לתוך המציאות, ללא ההתמסטלות המוכרת באיזור הדמדומים הקסום שבין "שם" ל"כאן".

תיכף נתאושש מעט, נרים טלפונים לחברים (אלעד, צ'לח תמונה, שכחתי איך אתה נראה), נפרוק את תרמילי הגב הגדולים, נבקר את המשפחות, והכי חשוב, נברר סוגיות הרות גורל שהחמצנו בהיעדרנו, כמו: מה היו פניני החכמה שגרמו לכל המדינה להתנפל על ג'קו ואיזה סמיטריילר דרס את נינט כשהחליטה לעשות פוני.  

ויש גם המון תמונות מאגניבות לפרסם, אבל פרה-פרה, פיל-פיל.

בברכת סוואדיכה! (שלום בתאילנדית)

נטע.

שנה טובה!

שתהיה שנה מתוקה