אז כאן נגמרים החיים?

זאת מן תקופה כזאת, שלהיות לבד זה כבר לא נורא.

שהמחשב, והטלוויזיה, והחדר, נראים לי יותר מאתגרים מאשר לצאת החוצה ולעשות עם עצמי משהו.

אני כבר לא בוכה, וכבר לא מתלוננת, וכבר לא דואגת או נלחצת,

אני פשוט שם, באדישות מלאה. באדישות כזו שזה כבר לא נראה לי טוב יותר.

הכל יצא מכלל שליטה, והמסגרת נשברה, והכל אפלולי מידיי בשביל להבין מה הולך להיות..

אף פעם לא הייתי ככה, ולכן זה מוזר כלכך.

נעלם הרצון לנצל את היום הכי טוב שאפשר, לדחוס את הדברים הכי קטנים בכל דקה ביממה.

לתכנן.

הימים פשוט עוברים, ויהיו עוד כאלה אז למה לדאוג? היפותטי לחלוטין.

זה נראה לי מגוכח כל המצב הזה שאני נמצאת בו עכשיו,

מרוחקת, מוזרה, מנותקת.

אני אפילו לא דואגת לשמור על קשר, כי זה פשוט שם. עד שזה כבר לא יהיה יותר

איבדתי את כל הרצונות שהיו לי, כל החלומות, השאיפות

זה כאילו שאני לא זוכרת יותר

למה אני פה, ומה אני אמורה לעשות

זה מוזר איך כולם מצליחים להנות מהתקופה הזו

והדבר היחיד שאני מצליחה לעשות.. זה להתפרק.