בדיוק שחשבתי שהכל מסתדר.

התחלתי לצאת עם שגיא. בחור נהדר. לא נראה לי שיש מישהו כל כך מוזר כמוני. אנחנו ממש מתאימים.  בצורה מאוד מוזרה. אף פעם לא חשבתי שיהיה מישהו עם הרגלים יותר מוזרים משלי. אבל הנה. מצאתי.

פק"ל נייר טואלט. היפוכונדריה. אהבה נועזת ונואשת לכפות רגליים. לזרוק כל דבר שיש לו מרקם נחמד לתוך חביתה. להתקלח הרבה מאוד זמן.  ללכת לכל מקום עם אירוואי. (air-way) הוא היה חובש. לצעוק על דברים כי הוא משתגע. להשתגע. לצחצח שיניים עם 3 שלבים. לא לאהוב מוזיקה בשום צורה ובכל זאת לזמזם אלפי שירים. לרקוד מוזר בכל אירוע משפחתי או חברתי. צועק סתם. חושב שאם הוא יהיה אפס אני אוהב אותו יותר. חושב שאני צריכה להיות כלבה אליו כדי שהוא יואהב אותי יותר. אוהב ארנבים סגולים. מכור לטונה. ממש אוהב את התיקי טיולים שלו. עושה רשימות לכל הדברים שהוא צריך לעשות. כל הזמן. חושב שאם יש לו משקפי שמש הוא יכול להתנהג כמו ערס אפס. לא להחליף סדינים במשך חודשיים כי הוא בחור נקי. (כן... וזה...) חייב שידה ליד הראש אחרת הוא לא יכול להרדם. לא מוכן לוותר על המיטה הסופר ענקית שיש לו בחדר, או על הארון המתפרק. מתמקח על כל דבר שהוא קונה. (ואני שונאת את זה ממש ) 

ובטח יש עוד דדברים שלא חשבתי עליהם ב4 בבוקר.

אנחנו יוצאים כבר חודש וקצת. מאז מסיבת פורים האגדית בבית זיסלע. 

שבה התברר, האישיו היה סביב לשדך את צאלה לשגיא. (סתם, רק חלק מקטן מזה) 

היו לנו כמה שיחות קשות שבהן אני בכיתי, הוא בכה, היה לנו קשה, לא הצלחנו להבין מילה ממה שאמרנו, סתם זיינו בשכל ואז התנשקנו מלא. 

ועכשיו הוא הבין שהוא לא מבולבל יותר. והוא אוהב אותי.

וזהו. וכיף לדעת שאוהבים אותך. ואני שמחה שהוא איתי, הוא מקור אושר מאוד גדול בחיים שלי כרגע. וכנראה גם אני בשלו, כי זה מה שהוא כתב לי :)

והוא גורם לי לקום בבוקר. והוא גורם לי לחייך כל בוקר.

אבל עכשיו הוא מטייל, ואני ממש צריכה שהוא יהיה לידי. והוא לא.

ואני לא מצליחה להרדם. וחשבתי אפילו על להתקשר אליו ולשמוע את הקול של המענה הקולי, רק כדי לשמוע אותו. אני מתגעגעת אליו ואני חושבת שהוא היה יכול לגרום לי להרגיש טוב יותר, או אפילו קצת יותר בטוחהה בעצמי.

אני יודעת שיש סיכוי שאני סתם מכניסה לעצמי סרטים לראש, והדברים כן יסתדרו כמו שצריך.

אני באמת מקווה שזה מה שיקרה.

אני כל כך רוצה שמחר בבוקר אני אקום והכל יהיה הרבה יותר טוב. אני רוצה שנקום, שיהיה לי חיוך על הפנים, ושכל היום יילך חלק.

שנלך, נצלם את הדירה.

ואז נתקשר למנעולן.

ואז נתקשר לבחור שיבוא לתקן את כל הדברים.

ואז נצפה בו, או נתחיל לצבוע את החדרים. 

ואז ב12 וחצי הבעלת בית תבוא, עם הבן הגדול שלה, והם יתקנו את כל שאר הדברים.

ואז אנחנו נהיה בבית שלנו. שאין בו שום דבר רע.

וההרגשה תהיה אחרת.

אני צריכה לפתוח שם את החלונות.

אני רוצה בית משלי כבר.

מזל שזה רק ל5 חודשים.

אני באמת לא בטוחה שהייתי מצליחה אחרת.

הלוואי והדברים יהיו כמו שאני רוצה שהם יהיו.

הלוואי.