אומרים שהפחד הכי גדול שלנו הוא הפחד עצמו, המוות, לסבול.

היה לנו היום הרצאה של דור שני של ילדי ניצולי שואה, והבנתי, אנשים שמה פשוט אנוכיים כי ככה ,רק ככה הם יכלו להציל את עצמם, רק ככה הם יכלו לצאת משמה ובחיים, ואיכשהו עוד לשרוד.

והיועצת שלי היא דור שני, והיא סיפרה לנו, ורק ככה הבנתי בעצם, הפחד הכי גדול של ניצולי שואה הוא לסבול, הם לא פוחדים מהמוות הם פוחדים מהסבל, כי הם כל כך סבלו בשואה.

גם עוד משהו.

היא סיפרה שאבא שלה צייר, הוא צייר כל מיני ציורים, אך כולם איכשהו היו קשורים לשואה, הרבה גולגולות ללא פנים, ללא שם, כמו כל היהודים שניספו בשואה, הרבה אדום כמו הדם, כמו הלהבות שפרצו מהמשרפות, הרבה שחור כי זה היה צבע הארובות, וצהוב לסמל את הטלאי, הטלאי היהודי.

ראינו ציורים שלו, היו כמה פשוט עשו בי חלחלה, וג מה שהיא סיפרה עליהם, אחד ששובר את השיגרה ליום למחרת הוא הראשון ללכת.

ואני רק מודה לעצמי ואפשר להגיד גם לאלוהים שלא יצאתי דור שני, היא סיפרה שקשה לחיות ככה, ובאמת באמת קשה לגדול ככה. ואני לא הייתי מסוגלת לזה, בכלל לא.

דור שני זה חלק בלתי נפרד מהשואה, כי הם ההמשך, הזיכרון, הנר זיכרון של הניצולים ושל אלא שלא שרדו.

אני כבר לא יודעת מה יותר מענין אותי, השואה, או היטלר, השיגעון או הכאב, האיש מאחורי התוכנית הזאת, שיכלה להיות גאונית אם היא רק הייתה משמשת למשהו אחר, למשהו חיובי יותר, או ל6 מיליון יהודים שנשרפו, נטבחו ונורו.

כנראה שצריך להיות משוגע בשביל הבין איך זה לטבוח עם שלם.

יש לי תיאוריה.

בתנ"ך כל המזן בתקופת השופטים עם ישראל היה עושה את הרע בעיני ה' וה' היה מעניש אותם, ולאחר מכן מביא להם מושיע.

כנראה שזה מה שקרה גם עכשיו.

היהודים התבוללו, נהיו חלק מהעם הגרמני ומעמי אירופה, ה' לא אהב את זה והביא עליהם את היטלר. עד שה' "מינה" את הרוסים ואת ארצה"ב להיות השופטים הפעם, ולגורם להיטלר להפסיק אתזה, כלומר לגורם לו להתאבד כי הוא ידוע שיאן לו ברירה, ולסיים את מלחמת הועלם השניה.

אני רק מקווה שלא נרעה יותר מידי לה', שהאירנים לא יחליטו או בטעות תיפלט להם איזו פצצת אטום נחמדה לכיוונינו.