מסתובב, ולפעמים הולךזו אולי אחיזת עיניים, אך אין לי אחיזה אחרת |
| 7/2009
איזה חיים
היום לפני ארבעה שבועות הייתי בדרך לחברה קדישא.
יום שלישי היה כל כך רגיל, וב12:20 בלילה דפנה התקשרה אלי. "יובלי נפל בטיול ונהרג". זו ממש לא בדיחה מצחיקה, חשבתי. לא צוחקים על דברים כאלה. ואז נכנסה ההכרה למודעות שלי - לא צוחקים על דברים כאלה.
מאז, תאור ההרגשה היחיד שמתאים כל הזמן הוא 'מוזר'. לפעמים עצוב, לפעמים מכעיס, לפעמים אוהב, מצחיק, אבוד, חזק, - וכל הזמן, מוזר.
דיברתי עם רנאד בשבעה. אמרתי לו שזה מרגיש כמו להיות בלי רגל. אתה חי, אתה עושה הכל, אתה נהנה וסובל - ואת הכל אתה עושה אחרת. ראית את העולם שלם, ועכשיו הכל ממשיך כשהיה, חוץ מהחור הענקי הזה שלא יפסיק להיות.
רובי שאל אותי אתמול על גילאים. בכמה אני גדול מיובל, בכמה אלכס גדול ממני, מדפנה, מיובל. עניתי. אני עדיין גדול ממך באחת עשרה שנים, יובלי. לא חשבתי שזה ישתנה והנה, אני אמשיך לגדול ואתה לא.
החנתי את האוטו במקום שחנינו בו בפעם האחרונה שראיתי אותך עם דבי, יום לפני שטסת. דבי מצאה פרחים ברחוב הבוקר לפני ארבעה שבועות והניחה במקום שבו עמדת, שהתחבקנו, שהתעקשת כמה יהיה לך כיף וכמה אנחנו צריכים לקנא בך. היא צילמה את הפרחים, והתמונה הבאה היא טישטוש הפרחים על הקבר שלך.
אני מתמלא מחשבות מהעולם שלך, פוגש לפתע אנשים מהעבר שלי כשהייתי במקום הערכי, אידאליסטי שלך. אני לאט מתחבר שוב לדברים שהיו לי משמעותיים פעם - ואם כבר, אני גם מתחבר יותר אלי. מותר לי לקחת דוגמא ממך; מותר, ובעיני הנצחה מאוד ראויה. אני יותר בוחן את מי שאני לעומת המקום בו אני נמצא. אתה לא ויתרת; אני קצת כן. אני יכול להשתנות, אתה כבר לא.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
