מסתובב, ולפעמים הולךזו אולי אחיזת עיניים, אך אין לי אחיזה אחרת |
| 8/2009
דברים
דברים זזים, משתנים.
האינות שלך כמעט חיה. לפעמים אתה נוכח לגמרי, כל דבר שקורה מתקשר לי אליך, לאיך שהיית ומה-היית-אומר-אילו. בימים אחרים אני כמעט לא חושב עליך; כאילו אתה עדיין בטיול, בצבא, בחווה, בעניינים שלך עם אנשים אחרים.
עדיין מוזר. עדיין לא נתפס כמה שהיית פה, וכמה שעכשיו אתה לא. לפני כמה ימים דיברתי עם רובי, הוא אמר משהו ושאל אותי אם זה נכון. אמרתי שכן והוא אמר שאיתי מהגן אמר לו את זה. אמרתי לו שיופי - הנה לפעמים איתי צודק ולפעמים לא. ואתה צודק תמיד? רובי שאל. מה פתאום, אמרתי לו. גם אני לפעמים צודק ולפעמים טועה. ואתה יודע מי תמיד צודק? הוספתי. לא, מי? - אף אחד, אמרתי. כולם לפעמים צודקים ולפעמים טועים. רובי חשב קצת ואמר - אז אפס תמיד צודקים. נכון אמרתי. הוא חשב עוד ואמר - יובל תמיד צודק. שאלתי למה - כי הוא לא חי, רובי אמר.
קשה לי לדעת אם רובי אמר את זה מתוך נסיון בלוגיקה או ראיה טמירה של החיים והמוות. אני בוחר לקחת את זה למקום שלי נראה משמעותי - כל דבר שעשית או שאמרת מקבל משמעות מיתית; הדרך שלך שהייתה בהתהוות ונסיונית נדמית לי כהצהרה מגובשת ונכוחה. ההשקפות שלך עלי, עלינו, התובנות שלך כולן הפכו ממערכת חיה של תובנות הנתונות לשינוי ולהתפתחות למשהו שקפא, כמו גל-עד למקדש האדם שהיית אתה.
ככל שעובר הזמן אני מתמקד בחוסר הפיזי. אני אומר 'מתמקד' כי החוסר היה גם בהתחלה אבל עכשיו כשאני חושב עליך מיד עולה לי החיבוק האחרון שחיבקתי אותך לפני שנסעת, הנשיקה על הלחי שנהנית לקבל כמו ילד קטן ולא כמו שחששתי בריחוק של גבר. אני פוגש את חברי הגרעין שלך מדי פעם, בעיקר במקרה, וכשאני רואה אותם תמירים כמעט כמוך עם החולצות הכחולות יש לי חשק בלתי נשלט כמעט לחבק אותך, לדחוף אותך עם הכתף ולראות אותך מחייך, מתמסר לשטויות שלי ואוהב.
כל כך הרבה כדורים יש באויר עכשיו, ומין הרגשה שתמיד קיימת שלו רק היית כאן הליהטוט בהם היה קל יותר. וחלק מהזמן, הליהטוט הזה משכיח את זה שאינך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
