כל כך מעט השתנה וכה קל לחזור לשיגרה הישנה. לחכות לתחתית במקום הנכון כדי ללכת כמה שפחות בתחנה היעודה, להכנס לסופר הענק באסטור פלייס ולתעות שעות בין כל אלפי המוצרים. להיות מופתע ממזג האויר הממושמע שמיד אחרי לייבור דיי עובר לסתיו מלא, קריר ונעים.
מיד סיגלתי לי מחדש את חצי החיוך המתנחמד שבו פונים פה לאנשים זרים ומיד פגשתי כמה בירוקרטיות וטיפושים שלו היו קורות לי בארץ מיד הייתי אומר שבארה"ב זה לא היה קורה.
ההבדל העיקרי הוא לראות הכל דרך מסננת של ילד בן חמש וחצי (חמש ועשרה חודשים! יתקן). הטלויזיה במזללת האוכל המטוגן להורים בלתי מאורגנים מראה לפתע זוועות בסגנון CSI והילד מרותק. ההורים מסביב מדברים על play date ורק לי זה נשמע מוזר, מבוגר ומאולץ.
יש לי צורך מועט להיות עם אנשים כרגע. אני בעיקר מתכנס, מנסה להבין את המצב אליו הבאתי אותי ואת המשמעויות. במשך השנה האחרונה התנהגתי כאילו זה עתיד שלא יגיע ועכשיו לפתע הוא פה. לגמרי פה, עם רובי שהתחיל כיתה אל״ף בניכר, איתי ששוב עובד מהבית בתפקיד עם המון פוטנציאל שאני לא מממש ועם אופציות העשרה ולימודים מסביב שאני לא מנצל.
נע בקוטביות בין אופטימיות להשלמה; יודע שאני הבאתי אותי לפה ומנסה להשלות את עצמי שמדובר באיזה גורל. מתנודד בין לקבל את הרגע ולמצות אותו לבין שקיעה במה היה אילו אם רק הייתי עושה ואומר או מחריש ומתנתק.
ההשלמה שלי עם הנסיעה הייתה הגיונית והכרחית לפי תמונת העולם שלי ויחד עם זאת אני יודע שיש גם דרכים אחרות לראות את העולם ולהתעקש על מה שמתאים לי.
כאן קיפוד בחורף, ניו יורק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
