אתמול, בעמוד האחורי. לאינטרנט זה הגיע בלי ניקוד אז ביקשתי מאבא שינקד לי. זה כל כך מוזר; הוא רואה טעויות ניקוד כמו שאני רואה שגיאות כתיב. "תראה, שקט בסגול ולא בצירה!" הוא יתריע ואני לא אשים לב להבדל בכלל. הוא נורא אוהב לעשות את זה והוא מנקד בהתנדבות לכמה אתרים ומשוררים ואפילו ניקד כמה ספרי ילדים.
הוא אוהב שאני מבקש ממנו לעשות דברים בשבילי. הקשר ביננו לרוב תמציתי, מעשי. דברים שהוא עושה בשבילי ממלאים אותו בחיוניות, אולי בגלל שכל כך התרגלתי לחיות ללא עזרה הורית. לוקח לי זמן להזכר במשאב הזה. כשהייתי בעינה של הסערה שעדין אני נמצא בה (אולי התקדמתי כבר לאפה? בטנה?) דיברתי איתו בטלפון והוא קצת התלונן שאני לא משתף אותו במה שקורה איתי. אז שיתפתי, ושאלתי איך היו הגירושין שלו מאישתו הראשונה - האם הם רבו הרבה לפני? אני לא זוכר, הוא ענה. וכשעזבת את הבית, היית עם הבנות שם או שהן היו באות אליך? גם את זה אני לא זוכר, השיב. מה סיפרתם לבנות ואיך? זה היה לפני ארבעים שנה - אני ממש לא יודע. סיפרתי לו בחזרה את הבדיחה שסיפר לי מזמן מזמן על הבדואי והבן שלו ששואל כל הזמן שאלות והבדואי עונה 'ואללה בני, אני לא יודע'. בסוף הבן שואל אם מפריע לו כל מבול השאלות והאבא עונה 'יא אבני, אם לא תשאל איך תדע?'
הוא הצליח לצחוק על עצמו קצת. זה כנראה גנטי, היכולת. מעניין מה עוד גנטי בתהליך, בדרך, בהחלטות.
שְׁבָרִים שֶׁל דְּאָגָה
קְשָׁרִים דִּמְיוֹנִיִּים
נִרְקָמִים בַּחֲלוֹם
עַד שֶׁבָּאָה שֶׁמֶשׁ
מְסִיטָה וִילוֹן.
מְסַנְוֶרֶת כָּל כֻּלִי
בְּקוֹל שָׁקֵט,
דּוֹאֵב.
פּוֹתַחַת חַלּוֹנוֹת
מְנַעֶרֶת אֶת הַלֵּב.
אֵין עוֹד טַעַם לְהַמְשִׁיךְ,
זֶהוּ זְמַן לַהֲפוּגָה.
הַנֵּצַח עוֹד יַחֲלִיף,
שְׁבָרִים שֶׁל דְּאָגָה.
לילך תבור, מתוך "טרף קל"
התכוונתי רק לשים את השיר וללכת, אבל זה לא העניין. מעבר להתפכחות שבשיר, הקצב שלו שובה. יש בו משהו נקי, תכלסי, מתעורר. עצוב אולי, אבל לא מתייפח. דמעה כזו בזוית העין מדי פעם, כמו עכשיו, אבל בסך הכל חיוך מעוקם ולקום כבר וללכת לעבודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
