מסתובב, ולפעמים הולך

יושב לו בחור גדול כזה ומתייפח כמו ילד קטן.  

בגינת ביתי ישבתי, על הספסל הישן שמצאתי לפני כמה שבועות. גררתי אותו לבדי, שייפתי ממנו את החזזית שאחזה בו וניקיתי את רגליות הברזל שלו מהחלודה.  האדמה עוד הייתה קשה ורטובה מהשלג והקרח שזה מקרוב החלו לפנות מקומם לאביב. עכשיו הוא ממורק מנקיון ומזלעפות הגשם של יום אתמול שהפתיעו מיד לאחר השרב הכבד.

והנה היום אני יושב על אותו ספסל, קורא בספר שמצאתי בנסיעתי לארץ ומתייפח. כמה יפה הספר הזה ושובה לב; מדבר הוא על תלמידי הכיתה החמישית בארץ רחוקה ובעצם עלי ועל כל מי שאני מכיר כאן ובישראל, על חברות אמיתית ודרכו של הגורל להציג לנו מצבים קשים מאין כמותם - ולפעמים אף לפתור אותם מתוך הדרך בה אנו מתמודדים עם הדברים ביושר. מתוך זה שיכולים אנחנו למצא את השמחה גם כשדברים אינם עולים יפה ומתוך גבורת נפש שאינה קשורה במעשי כוח אלא באהבה לידידינו ולמשפחתנו.

כמה שנים עברו מאז שקראתי את "הכתה המעופפת" בפעם האחרונה. כמו קסטנר, גם אני יכול לומר לכם ללא היסוס מה עליכם לעשות - אוצו וקראו שוב את הספר המרגש הזה. אולי אהפוך אותו לתסריט. ביבשת הגדולה הזו נראה שאין מכירים כלל את קסטנר. בפעם הראשונה שדיברתי על שלושים וחמשה במאי הסתכלו עלי כאילו אני קצת טיפש - ידוע שבמאי יש רק שלושים ואחד ימים! שכחתי כמה הספר טוב. ההערה של עדי הזכירה לי והאיצה בי לקראו שוב. התרגום נהדר ואינני יודע אם השפה העניינית-אך-מליצית נובעת רק מיושנו של התרגום או גם משפתו של קסטנר.  אני מניח שגם זה וגם זה. מגיל מאוד צעיר חלמתי להיות סופר - כשאני קורא ספר כזה אני יודע למה.

:)

ועתה אחזור לעבודה. אין לי שום הצדקה להפסקה הארוכה הזו באמצע היום. יש לי מזל גדול שלא עומד מעלי אף אחד ובודק כמה התקדמתי אבל אני מרגיש שלא לעד ישחק לי המזל, וודאי לא אם אנצל אותו לרעה...