מסתובב, ולפעמים הולך

זו העונה היפה ביותר בניו יורק, ובשעת הבוקר המוקדמת שהסתובבתי באזור הכי יפה בעיני היה מין רוך כזה, שהיה כמעט מוגזם. אין מליון אנשים ברחוב, השמש כבר מאירה אבל עוד רחוקה מלסמא. אני יושב על מדרגות ברזל בכניסה לאיזה בניין על רחוב לאפאייט כי הקדמתי לצאת ועוד אין לי חשק להכנס.

קשה מאוד להתחמק מההרגשה שאני בסרט. ראשי נשען על כף ידי הימנית, שבתורה נשענת על הברך. באזניה האחת אני שומע את רגינה ספקטור הכה קוסמופוליטית, האזניות התקלקלו הבוקר וצד ימין שלי שומע פסנתר בעוד צד שמאל שומע את רחשי הרחוב שרק ביחס למוזיקה הם נדמים כשקט. אני מנסה לחשוב - או בעצם, להרגיש - כשאני מרגיש שאני בסרט, האם אני ברגע או לא? יש ריחוק בלדמיין את עצמי כחלק ממשהו שמוגבל לאולם חשוך או מסך ובכל זאת אין לי מטאפורה יותר חובקת לתחושת היופי, מזג האויר הנוח, הבניינים הישנים הגבוהים שמזדקרים עד השמים הכחולים שנפתחים ללא גבול.

אישה מנסה לעצור מונית על רחוב האוסטון בבלאגן התחבורתי ששם כבר מאז שהגעתי; חופרים את כל הרחוב ומזיזים, מחזירים, מכסים כבר יותר משנה כאילו זה היה אבן גבירול. סרט השיער, האודם ונעלי העקב בדיוק באותו גוון של אדום דם. ההתאמות האלה תופסות אותי מיד; עם כל החיבור שלי לצד הנשי, להתאים את הנעליים לאקססוריז נראה לי כהישג אופנתי מעל ומעבר ליכולתי, אני חושב ונזכר במגפים החומים שלי ובטי-שירט החומה החצי מהודרת שקניתי לכבודם - ועדיין מרגיש מרושל הרבה יותר ממנה.

העולם מתכוונן אלי בטוב, כתמיד. ריצד לי לפני כמה ימים המשפט שאלוהים לא מעמת אותנו עם דברים שההתמודדות איתם לא לפי כוחנו. כפרה עליו, על מה שזה לא יהיה אלוהים. הוא לא נותן לי הרבה קרדיט לאחרונה וטוב לי עם זה מאוד. התזמון שלי רקוב מיסודו והחיים היו יכולים להיות נעימים הרבה יותר ובכל זאת יש פריצת דרך משמעותית בחיפושי הדירה, קיבלתי הזמנה לסוף שבוע במקום שהציניות שלי הייתה מונעת ממני מלהצטרף אליו אבל החלטתי להיות יותר רוחני ונראה לי שזו החלטה טובה מאוד, וכרגע קיבלתי הזמנה ללכת בחודש הבא להקרנה בBAM של סרט מ1976 עם הבימאית זוכת האוסקר שלו שבמקרה עובדת איתי במשרד. 

אני מחפש מילות סיכום, ואין. הכל באמצע והפכּים האלה מחזקים אותי, ככה, בקטנה. מוזיקת העולם מתנגנת ואני שומע אותה כתמיד, אבל אולי סוף סוף אני מתחיל להקשיב.