מסתובב, ולפעמים הולך

http://grooveshark.com/s/This+Side+Of+The+Blue+with+Stacy/19uUl?src=5

Svetlana sucks lemons across from me,
and I am progressing abominably.
And I do not know my own way to the sea
but the saltiest sea knows its own way to me. 

אני מתגאה בזה שאני הולך שוב ללמוד, קורס באוניברסיטה שלמדתי בה בסיבוב הקודם. בעיקר לעצמי אני משוויץ בסדנת הכתיבה של גייל, חברה טובה מהסיבוב הקודם גם שהצטרפתי אליה כבר לפני כמה חודשים טובים. אני מתנאה בהגדרות האלה שעוזרות לי להרגיש טוב יותר עם עצמי וממומש יותר. מי כמוני יודע שאני לא משקיע במטלות ובפרוייקט של הקורס מעבר ללצאת ידי חובה ובסדנה אני תולה את חוסר ההשתתפות שלי כבר כמה שבועות טובים במחסום כתיבה שזה שהמצאתי אותו לא הופך אותו למוחשי פחות. אני יודע שבסוף יהיה טוב, שתמיד אדע שיכולתי לעשות יותר ובפסאודו-פילוסופיה פסיכולוגיסטית אני גם יודע שבלי קשר לכמה טובות תהיינה התקופות שיבואו, כמו תמיד גם על התקופה הזו תהיה לי הרגשה של תור זהב - לפחות במשהו.

The city that turns, turns protracted and slow
and I find myself toeing th'embarcadero
and I find myself knowing the things that I knew
which is all that you can know on this side of the blue 

מצאתי לי עבודה מסודרת במשרה מלאה בחברה גדולה ומכובדת. עבודה אמריקאית לחלוטין שאמנם הגעתי אליה בזכות הקשרים הישראלים שלי אבל ביומיום אין דבר או מחצית דבר שהם ישראלים ולעומתם נפתח לי צוהר לתרבות האירגונית האמריקאית שאחרי כל כך הרבה שנים מסביב לתרבות הזו עדיין מפתיעה אותי ברצינות התהומית שלה, ההתעקשות על קטנות מסויימות בעוד דברים אחרים זוכים להתעלמות גורפת. כולם יודעים מה אני עושה ומי אני, ולא בגלל שאני מיוחד. מסתבר שככה זה; בלי להכליל, הרבה מתשומת הלב לאחר שנראה שלא קיימת כאן לעיניים הלבנטיניות שלי עברה למקום העבודה. כולם מתעניינים אפילו שאני בכלל לא קשור אליהם ואני אחד מבין כמה מאות אנשים. וזה לא רק אלי - משתפים אותי ברכילויות שאינן בדיוק עסיסיות אבל לעיתים הן פרטניות עד כדי דמעות. למרבה האירוניה, זה מרגיש לי קצת כמו קיבוץ.

and they march at you, two-by-two (re-loo, re-loo)
when she looks at you, you know she's nowhere near through:
it's the kindest heart beating this side of the blue.

פגשתי מישהי עם הלב הנדיב בצד הזה של הכחול. הייתה לנו מערכת יחסים יפה ואוהבת, ושנינו הטלאנו אחד לשני מקומות שכאבו לנו מאוד. אני מכריח את עצמי להסתכל ברפואות ובנעימים שאני השפעתי עליה כי אני יודע שהם שם וכי אני מאוד נוטה לא לראות את זה. הרבה בזכותה, הצלחנו לגמור את זה הכי יפה שאני יכול לחשוב. היינו יחד כמה חודשים וגמרנואת זה לפני שזה התחיל להסחב; מודע מאוד לקושי שלי לגמור דברים אני יכול רק לשמוח בבהירות המבט שלה, בחוזק ובאומץ שלה. מצחיק, במשך הזמן שהיינו יחד הרגשתי שאני החזק וחששתי לה על כל צעד ושעל. בבדיעבד הזה שלפעמים מגיע, מסתבר שהחוזק שלה נבע מרגישות והגיע ממקומות שאני עדין לא יכול מספיק, בוגר מספיק להיות בהם. זה עצוב ורק כשאני כותב את זה אני מתחבר לרגש הזה ומנער מעצמי קצת רובוטיות שדבקה בי בשבועיים האלה שבהם אני האדם העיקרי שמארח לי לחברה. אני קצת שוקע אבל הפעם באופן מבוקר, וטוב לי עם זה שאני לא נתלה בנשמות טובות ותועות אחרות להרים אותי. נחוצה לי שותפה ולא איספלנית וזה לא פייר להפוך אדם שלם ואוהב לאגד מדבק.

And Gabriel stands beneath forest and moon.
See them rattle & boo, see them shake, see them loom.
See him fashion a cap from a page of Camus;
see him navigate deftly this side of the blue. 

התחלתי לקרוא את מובי דיק. כמעט אי אפשר לקרוא בו מרוב המשקל הספרותי העצום שמיוחס אליו (שימנה לב, בלי התחכמות לוויתנית!). אני קורא אותו בהוצאה עברית שקיבלתי ליום הולדת 35 מחבר רחוק מבחינת הזמנים שבילינו יחד ואולי הכי משמעותי מבחינת שינויים שהחיל בחיי בלי להיות מודע אליהם אפילו. מישהו שלקחתי ממנו דוגמא וכשאגיד לו את זה אני בטוח שהוא יופתע. האנגלית ייאשה אותי כבר כמה פעמים והפעם התחלתי את הספר אחרי יותר משנתיים שהוא מתגלגל איתי מאיגרה רמה לבירה עמיקתא ולהפך. אחרי שצלחתי את ההתחלה המעט איטית ודווקא קצרה  - גם בזכות העובדה שמנהטן מתוארת שם בקצרה - הגעתי לסיפור מדהים ומרתק; עזבו איכותיביות, הסיפור שובה בקצב שלו ומסקרן, וזה רק עד שהאוניה יוצאת לדרך. יש לי עוד המון עמודים וזה משמח אותי מאוד. עוד לפני ההפלגה מלויל מתאר דרשה של כומר-מלח על יונה והדג. האנכרוניזם מענג; התאורים של המלחים ותגובותיהם ליונה, הרגשות שלו ומראה פניו מעוררות החשד הם פשוט מופת של סיפוריות - אני מנסה להיות קצת יותר נהיר ויצירתי אבל אין לי תאור טוב יותר מאשר 'כתוב נפלא'.

And the signifieds butt heads with the signifiers,
and we all fall down slack-jawed to marvel at words!
While across the sky sheet the impossible birds,
in a steady, illiterate movement homewards. 

הדרך הביתה היא לא שכלתנית בעליל, ובכל זאת אני לא מכיר נתיב אחר. התחלתי לקרוא פסיכולוגיה; יש לי מחשבה שזה הכיוון שלי. אני עדיין לא יודע מספיק אבל ברור לי שאהיה גאה הרבה יותר לומר (בעיקר לעצמי, אבל גם לעולם) שאני לומד פסיכולוגיה. איפושהו, זה מרגיש אמיתי הרבה יותר מקורס מסדי הנתונים שאני לוקח עכשיו - שהוא מרתק אינטלקטואלית, אבל עם אינטלקטואלית רק קונים במכולת. 

מדברים בספר שאני קורא על מנגנוני ההגנה וההרחקה (למה לא כתבתי הדחקה?) של אנשים שכלתניים מאוד ואינטיליגנטיים. לא התפלאתי להזדהות עם חלקם אבל עדין לא קראתי מספיק כדי לדעת מה עושים איתם. יש לי חשש מחמת הכרותי עם המקצוע המפוקפק הזה שהשאלות האלה יוותרו במסגרת תרגילים הביתה.

And the rest of our lives will the moments accrue
when the shape of their goneness will flare up anew.
hen we do what we have to do (re-loo, re-loo)
which is all you can do on this side of the blue. 

אין ממש סיבה לבתים של השיר הזה הפזורים בינות הפסקאות שלי. ביומיים האחרונים אני טוחן אותו חזור וטחון ואני עדיין לא מבין בדיוק למה. האיכויות החלומיות שלו בהחלט קשורות אבל יש משהו חשוב במילים שאני שומע ועדין לא מצליח להבין. זה כמו חידת איפה הילד של ג'קי, רק בתת-הכרה. אם אתן מוצאות, צבעו בצבעים עליזים ושלחו אלי. באמת.

חוץ מזה, לפני די הרבה שנים כתבתי כאן פוסט שזור בשיר ופתאום נזכרתי בו. חשבתי שהוא היה טוב, משום מה, ורציתי לשחזר.

 -&-

הנה הזהו מיוני 2004:

29/06/2004 16:02:00

שבועת הצופה

שומע את 'שפתיים' לראשונה זה זמן. מחלון הרכבת נשקף לי נהר עצום. על גדה אחת מרכז התעשיה, העוני והשפע; על הגדה הנגדית יער בראשיתי, פרא, מעוטר במצוקים לתפארת. השמיים כחולים ומנומרי עננים, מגוחכים במושלמותם כמו הפתיחה של 'הסימפסונים'.

אל מול גבולות השעון, ממרחקים אבודים

בהגיעי, אני מתבשר שפספסתי את האוטובוס מתל אביב ביותר מחצי שעה. מתוך ידיעה ברורה שאני מתמודד לבדי עם העולם, אני נעמד בצידו השקט
של המזלג ומנסה לעצור טרמפים. התנועה, כראוי לעיירה בדרום ביום שלישי בלילה, דלילה מאוד. אחרי כמעט שעה אני מתייאש, חוזר לתחנת האוטובוס ומתקין את עצמי לשנת הלילה: מתיישב על התרמיל ומשעין את ראשי על קיר התחנה. לא מפחד, אבל לא בנוח, אני מנסה להעלם קצת. "ילד, אין אוטובוס" מישהו שעובר שולף אותי חזרה למציאות. הוא נראה קצת שיכור, והצגת הפנים האדישות שלי לא מרשימה אותו. הוא מתחיל לשאול שאלות ואני עונה בחוסר חשק, מובלט. "מה זה אִיבִּים?" אני שומע לראשונה את השאלה שאשמע עוד פעמים רבות. "זה מקום", אני מסביר, "ליד שדרות". מעולם לא הייתי שם, מה שצובע את ההסבר הידעני שלי באור מוזר, לפחות באזני שלי.

"שדרות?" הוא שואל, "חבל. הייתה הופעה של להקת 'שפתיים', נגמרה לפני כמעט שעה. הם בטח כבר נסעו חזרה." אני מתרגש לשמע אפשרות ההצלה הבלתי צפויה, ושנינו הולכים לבדוק. אנחנו מגיעים למתנ"ס, ורואים שלושה אנשים מקפלים את הבמה לתוך המשאית. "אין מקום", הם מתעקשים. הנגנים נבלעו במונית ונסעו כבר. "אבל אתם נוסעים לשדרות, נכון? אפילו מקום אחד אין לכם?" אני מתעקש. בסופו של דבר הם מסדרים לי גומחה בינות ארגזי הציוד, מושב מאולתר בין מוניטור לערמת כבלים. המקום מספיק בדיוק כדי שאשב, הם סוגרים עלי את הדלת בזהירות, משועשעים קלות. אני נעול מבפנים בתוך בתולת ברזל מסבירת פנים. מזל שאני לא קלסטרופוב.

מול מגבלות השעון במרווחים ארוכים,

אני רוצה עוד לשמור את הדמויות את הפנים, הסיפורים הישנים

אני משקיף אחורה על הדרך, צמת קסטינה, חשוך ואדיש. כל העולם ישן, ורק אנחנו על הכביש. שומע אותם מדברים בינהם. "אתה בסדר שם?" צועק אחד מהם.
"כן!" אני עונה ומחייך לעצמי. סיגריה מושלכת על הכביש, מתנפצת מול עיני המשתאות לאלפי זיקוקים קטנים על האספלט. כל יום לומדים משהו חדש, יש ימים בהם לומדים הכל מחדש. המכונית עוצרת באמצע הכביש חמש דקות לפני שדרות, ואחד מהם יורד לפתוח לי את הדלת. הגענו, אנחנו ליד שדרות. אני מודה להם בחום והם צוחקים, נוסעים ונעלמים. אני פונה לשער, למקום בו אבלה שנה ליד. ליד שדרות, ליד הקרוואנים של העולים, ליד המפעל, ליד האנשים, לידי.

ביום של חג או יום של חול

שדרות ובית, איש וכינור

פועל במה/ אהוד בנאי

איש וכינורו /שפתיים 

ביום ראשון, 27-6 בעודי ברכבת.