מסתובב, ולפעמים הולך

מין יום שכזה, צמרירי ולח. לא חלב ולא בשר. כמה רגעים טובים ומרוממי לב ומסביבם כמה כאלה מעופשים.

בא לי סיגריה מאוד ועבר לי החשק. רוב הזמן לא בא לי. החלק הכי קשה בלהפסיק היה ההחלטה. דחיתי אותה כמה פעמים וחששתי ממנה ובסוף עשיתי את זה. אפילו שעישנתי פחות מחודש בסיבוב הזה, זה לא היה יותר קל. אולי להפך. אני משוכנע שהפעם זה לתמיד ויודע שבמקרה הבלתי סביר שזה לא לתמיד, אפסיק שוב מיד אחרי שאתחיל.

עם או בלי קשר, אתמול היה גרוע הרבה יותר. קיבלתי ביקור שחור שלא נעם לי במיוחד. אולי זה נקרא דיכאון, אולי חרדתיות, אולי סתם באסה קיומית שלא צריכה להגדרה קלינית. כבר כמה חודשים שבסך הכל טוב לי. הדרך שלי לא קלה אבל היא זו שבחרתי; יש בה כאבי לב שאני מתמודד איתם ברמות משתנות של הצלחה, לרוב היטב. יש בה רגעי אושר ושמחה שסביר שלא היו במציאות אחרת ועדיין אני רוצה, בחמדנות, הכל. והצד השני כמובן, זה שמפחד מכמה שבעצם טוב לי ומרגיש עמוק בפנים שלא מגיע לי הטוב הזה והוא יפול עלי עם כל השמיים, כמו שחושש לוחמאמיקס, על הראש. בעבודה החליפו לי את הבוס ומיד כל הצוות נעמד על רגליו האחוריות להוכיח כמה הוא חכם ומכיר טכנולוגיות אזוטריות. אני נרתעתי ושתקתי, נמנעתי מלפרוש לראווה נוצות מודבקות יותר או פחות. תחושת האני עושה משהו נורא לא בסדר מכל מיני ענפים אחרים בחיי הרימה במהירות את ראשה והשתכנעתי (בניין התפועל) את עצמי שמיד יתפסו אותי שאין לי מושג ואני לא מסוגל לתפוס את הדברים הפשוטים ביותר ואני סתם יושב בהפיסבוק ובכל מיני הבלוגים כל היום או סתם בוהה באויר.

מחר האזכרה של יובלי וזה משפיע עלי בדרכים שקשה לי להיות מודע אליהם, קל וחומר להסביר לעצמי. חלמתי עליו לפני כמה שבועות והוא היה בערך בגיל של רובי, פחות או יותר הגיל בו היה כשעזבתי את הבית. אני מחזר בהצוויצר, מרחוק, אחרי חברי תנועת דרור ישראל - החברים שלו, ואלה שבוגרים באחת עשרה שנה שהיו פעם (ואולי מעולם לא) החברים שלי. זה עולם שלי, ואין לי בו דריסת רגל ממגוון שלם של סיבות וביניהן גם זו שאני לא ממש רוצה. אני הכי מנותק מהמשפחה שהייתי בשלוש השנים האחרונות, וסביר שרק אלך ואתרחק. לפעמים אני מרגיש אחריות על ההתרחקות הזו וכל האחרות ולרוב לא. חבל לי, ואין מה לעשות. אני צריך להשלים עם הקביעות במצבי ובדרך חיי. אני מהגר, וכזה אהיה. מכל המקומות בעולם סביר שאני בזה שהכי פשוט וברור בו להיות מהגר. הציונות שלי גם סובלת. אני עדיין ציוני למרות הכל ובגלל יובל בהיר לי יותר להגדיר את עצמי ככזה, ועדיין לא בארץ.

רוחות עבר, הווה ועתיד מחללות בי ואני מנסה לעשות את מה שחשבתי שהוא הסיבה לטיפול(ים) הארוכים ולחקירות העצמי הבלתי פוסקות; אני מנסה להבין את מה שאני עושה ביומיום בראי גדול יותר, של תקופה, של מקומות אליהם אני לוקח אותי, של פעולות גרילה בלתי מודעות שנועדו להציל אותי או להקריב את האושר שלי, או שניהם.

אני בוחן את מצבי בראי הבלגן בדירה והתוצאה לרעתי. לא משהו פתולוגי אבל מי כמוני יודע שגבבת הדברים מכבידה עלי כאילו היא יושבת על הנשמה שלי ולא על הדלפק. יצאתי מהעבודה מוקדם היום במטרה ברורה לסדר ולנקות. אפילו מאז שניתקתי עם מי שלכאורה אפשר להאשים לא עשיתי דבר וחצי דבר. להפך ,החלטתי שאני מוכרח לאכול ויצרתי בלגן חדש יש מאין. תכף אלך לישון כח לחוסר שינה אני מגיב אפילו יותר גרוע מלחוסר סדר. אני יכול לא לישון שבועות ללא תסמינים ניכרים ואז יבוא יום כמו אתמול וישלח אותי ביגון שאולה. כבר למדתי קצת להתמודד איתי; אמרתי לרובי שאני עיף ורגוז וסבלנותי קצרה ושזה לא באשמתו. הוא שאל למה ומלמלתי משהו על עבודה וחוסר שינה וברגישות אופיינית הוא שאל, כן, ומה עוד? פטרתי אותו בלא כלום, ובדיוק הרכבת הגיעה. כשהגענו הביתה וכל המטלות נעשו ראיתי שלא אצליח להתניע את רוטינת הללכת לישון. הוא רבץ בסלון וחיפש סיבות לריב או שאני גיליתי חוסר סבלנות מושלם. הודעתי לו שאני הולך לישון והלכתי למיטה. לא עברו חמש דקות והוא בא לבקש ממני להקריא לו סיפור וכך לשמור על רוטינת הערב המקודשת. שאבתי עצמי מהמיטה וחזרתי על השגרה, בזכותו ובשביל שנינו. לא הזנחנו אפילו את החלק בו הוא מבקש עוד סיפור ואני מסרב כי מאוחר. נרדמתי לידו ומתישהו, אני אפילו לא זוכר מתי, חזרתי למיטה שלי. לא הצלחתי להתמודד עם הבלגן, עם כרטיס האשראי שלי שאני לא מוצא, עם האתר של כרטיסי הטיסה שסרב למכור לי את הכרטיסים שהזמנתי בעוד ההזמנה פוקעת לה.

הלכתי למיטה, והרגשתי שאולי היה חרא אבל במסגרת החרא הזה שאני כבר מכיר התמודדתי הכי טוב שאני יכול.

עכשיו אני יושב וכותב, כי זו הדרך הכי פרודוקטיבית לא לעשות כלום שאני מכיר. ללכת לישון הלילה אפילו בלי זה זה מעל לכוחותי. אם הייתי נבון כמו שאני נראה וחושב את עצמי, הייתי כותב הרבה יותר ועושה יוגה. אני לא.

דווקא מה שאני מצטיין בו לרוב, לחיות את הרגע, קשה עלי יותר. אני מחפש תוחלת ביחסים בהם לא אמורה להיות תוחלת - ומנגד נרתע מיחסים בהם יש ציפיה לאריכות נגן או לפחות לנסיון כזה.

אלה ימים כאלה, והם חלק מהחיים. אני שמח שאני לא מעשן. בין אם זו שטיפת מוח ובין אם לא, ההתמודדות עם ימים איומים כאלה דווקא קשה יותר עם סיגריות. אני לא מתבייש יותר להודות שאני נעזר בספר עזרה עצמית; הדרך הקלה להפסיק לעשן שכתוב בפרוזאיות יתר וביד כבדה ועדיין הצליח לפרט ולפרק לי את ההתמכרות הזו, ובעיקר להסביר לי כך שאני מבין ומאמין בזה, רגשית ורציונלית, שאני נהנה יותר לא לעשן מאשר לעשן. ולספקנים אצטט מלמעלה, זו אולי אחיזת עיניים אבל אין לי אחיזה אחרת (ט. כרמי, פחות או יותר)

נו, יצא פוסט. אפילו עברה יותר משעה מאז שהתחלתי למרות שנראה לי שעבר הרבה פחות זמן; לא בטוח מה זה אומר. אם ישנה פה איזו עורכת טקסטים מנוסה וזריזה, תעריך לי את מספר המילים. אני חושב שהרווחתי בכבוד ללכת לישון בלי לעשות כלום.