מסתובב, ולפעמים הולך

אני יושב בהופעה בגפי. לא באתי לבד - לא הייתי עושה את זה, אבל החברים שבאתי איתם מרוחקים מעט ואני לא אסרטיבי מספיק להלחם כדי שיוותרו לנו ונשב יחד. המקום שלי טוב יותר וההופעה מתחילה. סיימתי להעביר את מבטי הביקורת המאשרים ואני יודע שיש נשים יפות מאוד בקהל, ויודע שלא אנסה אפילו להישיר מבט אליהן.

אני לא מכיר את אבידן כל כך ומעולם הוא לא היה כוס התה שלי - לא בעדו ולא נגדו. היא הייתה רוצה ללכת להופעה ואני מרגיש לרגע שוב באזור הזה, זה שהייתי אמור להיות בו אם היקום הנפרד הזה היה יקום אחר, זה שבו זו שכבר ויתרתי עליה הייתה כאן איתי. מפתיע את עצמי קצת, לא צפיתי את הגיחה הזו שלה אל מתחת לעורי. אני כבר יותר מוכן לקבל את המציאות, לפחות רוב הזמן.

זה כבר לא הגעגוע אליה אני מסביר לי ואפילו מבין את ההסבר. זו תחושת חוסר התוחלת וחוסר העיגון למציאות. אני צופה באבידן והצליל הגדול והחורקני של הקול שלו מגיע אלי, אבל כאילו בנפרד לגמרי מהאיש הרזה שיושב על הבמה. מבלי לבכות מתקשרות דמעות בעיני. תופחות לאיטן ולסרוגין ניתקות פעם מעין זו ופעם מהשניה, כמו טיפות חלב של נר שמצטברות ונופלות לפתע. חורשות חריץ דק של הבהוב במורד הלחי שנעלם עד שדמעה חדשה מתגלגלת במהירות וחורצת את הנתיב הזה לעומק. הקיום שלי הופך שקוף יותר, מודע יותר לעולם המקביל בו הלכנו יחד להופעה הזו מתוך שגרה שוחקת ולא קלה, התעקשות שלי לעשות משהו שמרגיש לי יותר בשבילה שכמה שאני נידף וחסר חוט שדרה לפעמים אני יודע להתעקש ולהחליט שאת זה נעשה וזהו.

אני משתדל להפוך אותה לרעיון ערטילאי של אהובה, לא לאותה אחת עם עיניים מחייכות וגדולות ותחת שאני אוהב לחפון אלא לזו שבטוח תהיה, אחרי שאגמור למנוע בתוקף מכל אחת להכנס במקומה.

אני יודע שבאמת שחררתי ועדיין - או אולי בגלל זה - חוסר התוחלת מציף אותי. היאוש ממני ומה יהיה איתי, התעוב שאני מרגיש לחוסר היכולת שלי לעשות את מה שאני רוצה וצריך, הדרך שבה התאבדויות הקמיקזה הרגשיות שלי מוציאות אותי קר ומנותק ובעיקר שלם - ואת הצד השני לפחות פצוע ואולי למעלה מזה. 

רוב הזמן אני כבר לא שם, זה נכון ואני יודע את זה. אני יותר מוכן להגיד לי ואולי אפילו לעולם דברים שלא הייתי מעז קודם; אני מתפרק כשאני לבד, והצורך בזוגיות מעביר אותי על דעתי וגורם לי לעשות שטויות. פיזמתי לי אתמול את 'והיי לי אם ואחות' שמקומם אותי כמי שרוצה שותפה ולא רק אשת חיק - ואני כבר יודע להישיר מבט אל עצמי ולומר לי שאני צריך מישהי שתטפל בי קצת או הרבה, ותדאג לי ותעטוף אותי. אני קצת מסכן לאחרונה ואפילו שזה די באשמתי התובנה עכשיו היא לא האשמה אלא זה שאני מודע לזה.