אני רוצה לצרוח ואני רוצה לבכות. לפני כמה זמן, אולי שנה, כתבתי פה בהיבריס אופייני שכל כך טוב לי שאני לא כותב. ואמנם היה לי ממש טוב.
ועכשיו לא, וקשה לי להגדיר למה, ואני אפילו לא מסוגל לכתוב.
הכתיבה באנגלית מיאשת אותי עד עפר. אני מרחק רצפה מלוותר עליה באופן סופי ומוחלט למרות שסדנאת (האיות באדיבות מיכליקה מלפני מליון שנה) הכתיבה עושה לי טוב לרוב והמשוב שאני מקבל מעודד, אני לא יכול להמנע מהשוואות לכתיבה שלי בעברית. כשאני קורא דברים שכתבתי לפני שנים אני לפעמים ממש נפעם ממה שכתבתי; אפילו גאה. מי שמכירה אותי יודעת שזה לא בא לי בקלות.
כשאני קורא דברים שכתבתי באנגלית אני מרגיש כאילו כתב אותם תיכוניסט. אולי מוכשר ועם פוטנציאל, אבל תיכוניסט. חמור מזה, אני מרגיש כאילו זה נכתב לשיעור ספרות אנגלית בנסיון לעקוב אחרי מבנה טקסט עלום שהוצג בכיתה - וגם זה, בהצלחה חלקית בלבד. המרכיבים שם, אבל התבשיל תפל. אני יודע שצריך סבלנות, אבל אני מרגיש שאין לי את עשרים וחמש השנים שעברתי מהתיכון כדי להשקיע באנגלית שממילא אני לא בטוח שאני מוכן להתחייב אליה. וגם, אני כבר כלב קצת זקן מדי. אילו יכולתי לקרוא באנגלית כמו שאני קורא בעברית אז היה מצבי אחר. ממילא עלי הגביע שלי כמעט בלתי נראים כאן.
נתקלתי בטעות (נניח) באימייל של עיתונאי אחד שמנסה להתחיל עם גרושתי. הוא מהיר וחד, ממציא צירופי מילים ומשעשע וקולח. יש לו חופש וקלות ביטוי שרק בעברית יכולים להיות לי. כמו כל הנשים שבאמת היו לי היא מהסוג שמגיב למילים, ובכל זאת היא מעולם לא יכלה להשבות במילים שלי. לא ככה. וזו דוגמא לא רעה ומעשית להרבה ממה שלא עבד שם. מעניין, זה אפשרי להיות קנאי למישהי שלא רוצים להיות איתה? אני מאחל לו ולה בהצלחה אמיתית, מקרב לב. ועדיין, זו התחושה הכי קוקולדית שהיתה לי בחיים. ולא, זה לא כל כך מדליק אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
