מסתובב, ולפעמים הולך

אני זקוק לעזרתכן. 

אני קורא את ״הביתה״ של אסף ענברי ומתייפח מרה. אני מנסה להבין, לאלה מכן שקראו, האם הספר באמת מבכי באופן אנטי פרופורציונלי ליבושת שבה הוא מעביר את המוות של ילדי החלוצים באותה רמת התרגשות שבה הוא מספר על קניית עגלה חדשה למשק או תוצאותיה של הצבעה באספת החברים, או שזה מצבי הרגשי וההורמונלי שגורם ליבבות האלה?