אז שאלתי אתמול, ונראה שהסיבה העיקרית להשפעה הרגשית שלו עלי יותר שייכת למצבי ההורמונלי והרגשי הרעוע, ובכל זאת היא לא מנותקת מהתוכן.
קראתי עוד היום ולאור השמש אין ספק שהיה לי מבכִּי פחות ויחד עם זאת, בתאור אסון המטוס במעגן וההתיחסות אליו בקיבוץ (בקצרה, אבל ושתיקה מבלי שמישהו טרח לספר לילדי ההרוגים מה קרה), שוב נפתחו לי ארובות העיניים.
אז אין ספק שתאורי הילדות השמחה והחופשית פרטו לי גם מיתר עצוב, מתוך הזדהות עם אקסית אהובה שגדלה כך ותיארה לי לראשונה את ההשתוקקות לבית של הורים שרק ביום ההולדת מותר לישון שם וגם מתוך הילדות נטולת האם שלי; בנוסף, הבנתי ששברו של החלום הציוני שמתחולל בי כואב גם. גדלתי בנוער העובד ועם חזון הגשמה מושרש, והנה אני יושב לי על גדות ההאדסון ומבכה את ציון. דווקא ההכרה במורכבות של החיים מול הגשמת הרעיון השיתופי והמחיר שהיא גובה מהתפתחות האינדבידואל מקשה על ההתבוננות בהתנהלות שלי, כולה מוקדשת לאינדביכואל שהוא אני בלי שום מטרה, לא רק מדינית ונשגבת אלא אפילו אישית. כל אחד ואחת מההורים המייסדים שם היה מביט בחיי ונוחר בבוז. ואני לא מרגיש שהם צודקים - מתוך רדיפת האידאל הם השאירו המוני קורבנות בצד הדרך. ועדיין, ההתעסקות באותן אהבות עבר שלא רציתי או הצלחתי לשמור, במאווים הבורגניים של לנסוע ארצה, לפתור את בעיית הדיור האישית שלי, להעניק לבן שלי מנה מאוזנת ככל האפשר של נוחות ואידאלים - נראים קטנים ונרפים.
כשהייתי בערך בן ארבע עשרה ביליתי קיץ בלתי נשכח בעין השופט, אצל רחוקי משפחה מאצולת השומר הצעיר. הייתי עם עומר, סוג של בן דוד בגילי ויחד התפרענו והשתוללנו ונהננו מחופש שלא היה לי כמותו - עד אז ואחרי כן. הכנו פצצות סוכרזית ממיכלים שגנבנו מחדר האוכל, גנבנו טרנזיט של אחד הענפים לסיבוב לילה ונהגתי לראשונה בחיי, התאהבתי עד כלות ביפה אחת שעשתה לי עיניים (אולי גם לראשונה בחיי) רק כדי לגלות אחרי זה שאני משעמם בדיוק כמו הבנים בכיתה שלה למרות החזות העירונית המרתקת שלי וכנהוג בגיל הזה אני עדיין צעיר וטיפש ממנה בכמה וכמה שנים.
לא רק שלי היה כיף, אין ספק שהילדים שהסתובבתי איתם לא היו מחליפים את החופש שלהם בשום מסגרת שבעולם, לפחות לא במודע ובטוח שלא כלפי חוץ. הם היו בטוחים בסביבה שלהם וידעו בכל נימי נפשם שאין דרך טובה יותר לגדול.
הקיץ הזה לא חזר על עצמו, סביר שחלק מהשטויות שעשינו הכו מספיק גלים כדי לגרור את ביטול פתרון הקיץ הזה. בשנים אחרי כן כל הילדים שפגשתי עזבו את הקיבוץ - אבל דווקא עומר חזר למשק כמה שנים אחרי הצבא וחי שם עד היום, ואולי גם אחרים. אני לא יודע.
שנתון אחד או שניים מתחתנו הלינה המשותפת בוטלה. אני זוכר שזה היה נראה לי חבל ולא ברור בזמנו - המערכת של הכיתה המשותפת נראתה אידאלית לעיניים העירוניות שלי. זה היה עולם חדש אמיץ ורק שנים אחרי כן כשהפכתי הורה הבנתי כמה דרך החיים הזו היא בלתי טבעית לי. אני לא הייתי מוכן לעזוב את הבן שלי בבית התינוקות ולא משנה מה. מצד שני, כשסיפרתי לרובי על הקיבוץ בעקבות הקראה של ׳קרשנדו׳ הוא ביקש הסבר על דרך החיים שרחוקה ממנו הרבה יותר משהייתה ממני - שלא לדבר על האידאליזציה של הקיבוץ שגדלתי עליה ולרובי היא לא קיימת לחלוטין. סיפרתי לו שהילדים היו הולכים בכל יום לחדר של ההורים בארבע. ההורים כבר גמרו לעבוד בדרך כלל והיו איתם עד ההשכבה. הגאון המתמטי הגמוד קימט את מצחו לרגע, חישב וציין: אז היה להם יותר זמן עם אבא ואמא שלהם בכל יום משיש לי.
כרגיל, אין מוחלטות. אני מתגעגע למציאות שמעולם לא הייתה באמת קיימת והיא מזכירה לי דברים שאבדו לי, חלום ההגשמה, פרק חיים קצר וחופשי, אהבת הארץ, אח שהיה נחוש לצקת תוכן בתהליך החקירה הזה ומישהי שנגעה בי באמת ואני נגעתי בה - ערמה של אנרגיה פוטנציאלית שהתפוגגה.